מהאישי לפוליטי: על חזקת הגיל הרך

פעם בכמה חודשים מגיע היום שאין ברירה וצריך לעשות סדר בחדרון הקטן שהוא המשרד שלי. ערמות הניירת כבר חוסמות את הדלת ומאיימות להתמוטט בכל רגע.

וכך מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה וממיינת ניירות שלקחו אותי כמו תמיד למסע בזמן. מאמרים וסיכומי שיעורים מימי הלימודים שהתקשיתי להיפרד מהם; מסמכים למיניהם, חוברות שהייתה לי כוונה מלאה לקרוא ופשוט לא הגעתי לזה…

ושם בין הניירות מצאתי גם מסמכים מהגירושין שלי מלפני 20 שנה ויותר. כמו מגירה שנפתחת לזיכרונות כואבים, לימים של שבר וכאב ובכי וזעם ובדידות. סגרתי את המגירה ולקחתי הפסקה ממיון הניירות. קולגה הפנתה את תשומת לבי לפוסט שהעלתה השרה לשוויון מגדרי, גילה גמליאל, בנושא הצורך בביטול חזקת הגיל הרך, בשם "השוויון האמיתי".

הייתי רוצה להאמין לשרה לשוויון חברתי שהיא בעד שוויון אמיתי ומלא, באמת. ההצבעה שלה נגד הגדלת קצבאות הזקנה מעידה כמובן אחרת. הייתי רוצה להאמין לשרה ששוויון אמיתי הוא ממש נר לרגליה, אבל…

אבל אז חשבתי על נתיב הייסורים האישי שלי בדרך אל "התרת הנישואים". אני נישאתי בקפריסין בנישואים אזרחיים כי בן זוגי היה ברזילאי קתולי. נישאנו כמו כל זוג עם עיניים בורקות והבטחות וחלומות. כאשר הנישואים התפרקו כמה שנים לאחר מכן התברר שאין הרי בישראל גירושין אזרחיים מפני שאין נישואים אזרחיים. וכך, תיק התרת הנישואים שלי נדד בין בית הדין המחוזי, לרבנות, לכנסיה הקתולית ולבסוף לשולחנו של נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק, על מנת שיימצא זמן בין בג"ץ גדר ההפרדה לערעור דחוף אחר, לחתום על מסמך המעניק לבית המשפט לענייני משפחה את הסמכות להתיר את נישואיי שתמו מזמן.

בשנים הללו, מהרגע שעזבתי בעיניים אדומות מבכי את משרדה של עורכת הדין שלי אחרי חתימה על הסכם הגירושים ועד שזכיתי לקבל לידיי את מסמך התרת הנישואים שוטטתי במסדרונות הרבנות, בית הדין המחוזי והביטוח הלאומי. בימים ההם הסתובבו אגדות אורבניות על אנשים שהפכו שולחנות במשרדים ממשלתיים. הבנתי כל אחד ואחד מהם. כמעט הפכתי כמה שולחנות בעצמי.

גירושין זה חרא. זה שבר נורא ועמוק בחיים של בני הזוג ושל הילדים והילדות. זה בית שמתפרק ומשפחה שמתפוררת. זה קשה עד כאב. וזה מבחן אמיתי להורות ולאנושיות שלנו. הוויכוחים על הרכוש, על הטיפול בילדים ועל גובה המזונות מול אדם שפעם אהבת בכל מאודך וכעת הוא פתאום "הצד שכנגד", מותירים אותנו מצולקים וכועסים. כי בעצם, שום דבר לא באמת יכול לפצות אותנו על חלום שנשבר.

ובתוך כל זה ניצבים הילדים והילדות שלנו. שכל מה שהם רצו זה משפחה עם הורים שאוהבים אותם וזה את זו; ובית בטוח ומגונן שממנו יצאו אל העולם. ופתאום הכל קורס עליהם/ן.

אז גירושין זה חרא אמיתי. וויכוחים על רכוש וחזקה ומזונות זה סיוט. ושום חוק לא יכול להקל על הכאב שכרוך בהם. אבל חוק יכול לעזור לשמור על הילדים/ות. להגן עליהם מסכסוכים מיותרים ומדיונים ותסקירים והון תועפות שהולך לשכ"ט עורכי/ות דין. מדיניות נבונה ושקולה יכולה להגן על ילדים וילדות מהתפוררות מוחלטת של העולם והבית שהיה שלהם/ן ולחסוך סכסוכים מרים ומתמשכים.

הרבה דמגוגיה ושיח רעיל ואלים עוטפים את הדיון הציבורי החשוב כל כך בנושא חזקת הגיל הרך וחלופותיה הראויות. נשים פעילות חשופות לקיתונות של אלימות מילולית, איומים, קללות ונאצות. נתונים מופרכים וסיפורים על תלונות שווא מהלכים אימים על נבחרי/ות ציבור שאמורים לקבל החלטות הרות גורל. הרבה יצרים ורגשות קשים מקיפים את הנושא הטעון הזה. הניסיון להציג אותו כמלחמה של גברים נגד נשים הוא נלוז במקרה הטוב ומסוכן במקרה הרע. והניסיון להציג את ביטולה של חזקת הגיל הרך כצעד לקראת שוויון אמיתי הוא מטעה במקרה הטוב והרסני במקרה הרע.

אז אני פונה ומבקשת מהשרה לשוויון חברתי; אם השוויון הוא אכן נר לרגלייך ומאחר שאת שרה ובעלת השפעה וסמכות, אנא טפלי בכמה דברים דחופים, כמו למשל: קידום נישואים אזרחיים ושוויון מלא בדין האישי, כי כל עוד נשים הן בנות ערובה בידי בעל שיכול לסרב לתת להן גט, אין מה לדבר על שוויון.

ואני פונה אלייך ומבקשת; אם השוויון הוא אכן נר לרגלייך, אנא קדמי מדיניות של שכר שווה והעסקה תומכת חיים ומשפחה – לנשים וגברים כאחד –  כדי שנשים לא יצטרכו לבחור בין קריירה לאימהות ולא ימצאו עצמן מדשדשות במשרות חלקיות בשכר נמוך, וכדי שגברים אכן יוכלו לקחת חלק שווה ופעיל בגידול הילדים והילדות שלהם.

ואני פונה אל שרת המשפטים, איילת שקד; המפתח הוא בידייך. את זו שצריכה לנסח חוק שקול ונבון, המבוסס על ידע ונתונים מישראל ומהעולם על ההשלכות השליליות של ביטול חזקת הגיל הרך ללא חלופות ראויות. אנא קדמי חוק שייעשה סדר ויבטיח את טובת הילדים והילדות ויעניק להם את היציבות שהם והן כה זקוקים/ות לה, דווקא בעת משבר.

הנה קישור לדבריו של עו"ד זאב ולנר, מומחה לדיני משפחה, על הסכנות שבביטול חזקת הגיל הרך ללא חלופות משפטיות ראויות: https://www.youtube.com/watch?v=P-M-EXRHL7Y

 

 

 

פורסם בקטגוריה סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים , , , , , | 2 תגובות

בין באב אל ואד לבינו נא מורדים

על הציווי לזכור: בין באב אל ואד לבינו נא מורדים

גם השנה יש לי הזכות לקחת חלק בטקס ההבדלה בין יום הזיכרון ליום העצמאות בתחנה הראשונה בירושלים. אני מוצאת שהמרחב הטקסי הזה  – אשר מסרב לדלג בין שני הימים הטעונים הללו ומתעקש לעצור ולציין את המעבר ביניהם – חשוב לי עד מאוד.

אני מוצאת שציון המעבר הזה בחברותא, בשירה, תפילה ושיח, הוא נכון בשבילי.

הנה הדברים שכתבתי לקראת הטקס:

נרות נשמה

האם חברה שסועה יכולה לזכור יחד  או לחגוג יחד? נדמה שימים אלה של זיכרון מדגישים ביתר שאת דווקא את הקושי שלנו כחברה ליצור הסכמות משותפות בסוגיות של מוסר, של גבורה ושל זיכרון.

במולדת הזו שוכנים שני עמים עם זיכרונות שונים ומתנגשים. ואנחנו מתקשים ליצור סביב ההתנגשויות הללו שיח שיש בו קבלה ותקווה.

ועל כל אלה נוסף הקושי למצוא את החיבור המתאים והמדויק בין אבל אישי לבין טקסיות של זיכרון לאומי. כל משפחה שכולה כואבת בדרכה ועולה תמיד השאלה האם יש לנו הזכות להלאים את הכאב הזה.

ולכן, בטקס ההבדלה הזה, אנו מבקשים ליצור מרחב של נשימה ושירה ושיח למעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. אנו מבקשים ליצור מרחב לרגעי הסף האלה שבין זיכרון לתקווה, שבין אבל לשמחה.

בעבורי, זהו תמיד מעבר מורכב; מפני שביום הזיכרון האבל האישי הופך לציבורי ומשותף, והנה, עוד בטרם הספקתי לאחוז בו עד תום, אני נדרשת להניח לו ולפנות מקום לחגיגות.

זהו מעבר מורכב כל כך ולכן הנפש מחפשת לחלוק אותו עם אחרים; יש משהו בהיות ביחד; לצרף את קולותינו השונים בשירה ובתפילה, שהופך את המעבר הזה למשמעותי .

השנה בחרנו לשזור יחד שני טקסטים שונים עד מאוד; שירו של חיים גורי באב אל ואד, והפיוט של רבי דוד בוזגלו, בינו נא מורדים, שהוא תגובה ביקורתית על באב אל ואד. השזירה הזו היא דרך לפרק ולבנות מחדש מסורת של זיכרון שאין בה אחידות, אבל יש בה ניסיון לחיבור.

אלה הם שני טקסטים שונים כל כך החולקים לחן משותף; שני טקסטים שונים כל כך שמתחברים במרחב מלודי אחד ומצווים עלינו – כל אחד בדרכו – לזכור. בשוני שביניהם וביופי שבכל אחד מהם הם מצווים עלינו – דור הבנים והבנות, הנכדים והנכדות – ליצור כאן ביחד מרחב של ריבוי, מרחב של שיח ושל דיאלוג מתמשך. דיאלוג מתמשך בין הדורות, מימי אברהם ויעקב ועד ימינו אנו; דיאלוג מתמשך בין הציווי לזכור לנצח את שמות הנופלים לבין הציווי לזכור שיש דרכים שונות להתבונן גם על יחסינו עם העמים השוכנים לצדנו.

אני רואה בשזירה הזו הזמנה לשיח מתמשך והזמנה לחיפוש מתמיד אחר השורשים העמוקים ביותר בהם הדברים מתאחים; במחויבות העמוקה לשלום ולתקווה, לאהבה רכה של האדמה; אהבה שיש בה פחות הקרבה ויותר מחויבות לקדושתם של החיים ולרוח האדם כמי שנועד לטפח את האדמה ולהפריח אותה, כמאמר הפיוט של רבי דוד בוזגלו:

נֵזֶר הַיְּצִירָה אֱנוֹשׁ נוֹצָר כְּמֶלֶךְ
רַק לִבְנוֹת צִיָּה לִנְטֹעַ יְשִׁימוֹן
והנה, פריחת האביב מתפרצת בשלל צבעים ונושאת עמה תקווה שיכול  להיות כאן אחרת. אך הפרחים שמכסים על צלקות המלחמה, מתעתעים גם בזיכרון, כמאמר השיר של גורי:

יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה,
אודם כלנית בהר ובמורד.
זה אשר ילך בדרך שהלכנו
אל ישכח אותנו, אותנו באב אל וואד.

מן השזירה של השיר ושל הפיוט אנו מצווים לזכור; לזכור את הנופלים ואת החיים, לזכור את תפקידנו כשומרי העולם בו אנו חיים. לזכור את שהיה ולזכור את המחויבות שלנו לשלום, למען הדורות הבאים.

לפיוט בינו נא מורדים של ר' דוד בוזגלו: http://www.piyut.org.il/textual/268.html

למילות השיר בא אל ואד: http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=945&wrkid=515

למאמר של ד"ר מאיר בוזגלו על הפיוט: http://www.piyut.org.il/articles/185.html

ולצפייה במפגש בין ד"ר מאיר בוזגלו לחיים גורי לשיחה על השיר והפיוט: https://www.youtube.com/watch?v=obFBLCAqfoc&feature=youtu.be

 

 

 

פורסם בקטגוריה סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

פסח: על מסורת ושינוי

פסח נושא עמו תמיד זיכרונות שקשורים לריחות וטעמים ומראות וקולות.

ריחות הבישולים וחומרי הניקוי;

טעם הדגים הממולאים של סבתי לובה ז"ל, שלא ניתן לשחזר אותו.

מראה נעלי הלק המבריקות שאסור היה לנעול לפני ליל הסדר.

קולות הקריאה בהגדה, השירה והבדיחות המשפחתיות שחזרו על עצמן מדי שנה.

overcoming2

זיכרונות…

כיצד המשפט "והגדת לבנך" קיבל משמעות אחרת כאשר דניאל בכורי ישוב על ברכי בליל הסדר הראשון שלו והוא בן תשעה חודשים, מחויך וקסום.

יציאת מצריים הפרטית שלי כמה שנים לאחר מכן עם תיק קטן ולב מרוסק.

הפעם הראשונה שהלכתי עם נעמה לקנות לה נעליים לחג כדי שתעמוד על הכיסא זקופה וגאה ותשיר את ארבעת הקושיות.

והקושיות שעולות שנה אחר שנה מדוע נעדר מקומן של הנשים בהגדה ולמה התשובות ל"מה נשתנה" הן תמיד אותן תשובות. ומה אני אגיד לבני ולבתי; מה עשיתי מאז הפסח שעבר כדי לשנות?

אז אני מאחלת לכולן ולכולם חג שמח וטוב. שיהיה לכם/ן טוב בחג הזה, עם א/נשים אהובים/ות ושלא תחסרו דבר. וכאשר נסב לשולחן החג אולי נקשה קושיות חדשות ולא נסתפק באותן תשובות. כי יש רבות ורבים שעוד מחכים/ות ליציאת מצריים שלהם/ן. כי העבדות לא עברה מהעולם והחירות לא מחולקת באופן שווה.

שיהיה חלקנו עם המשנות והמשנים.

breakfree

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים , , , , | 2 תגובות

Passover: a Journey Through Tradition and Change

Passover always brings with it memories of smells and tastes and sights and sounds.

The smell of cooking and cleaning.

The taste of the gefilte fish that Grandmother Luba, may she rest in peace, used to make, that we will never taste again.

The sight of the shiny patent-leather shoes that I wasn’t allowed to wear until the night of the Seder.

The sounds of the reading of the Hagada, the songs, the family jokes that we tell year after year.

overcoming2

Memories….

The imperative, “and you shall tell it to your son” takes on a new meaning, as Daniel, my first born, sits on my knees for his first Seder, nine months old, smiling and enchanting.

My private exodus from Egypt, several years later, with a small suitcase and a shattered heart.

The first time that I took Na’ama, my daughter, to buy shoes for the holiday, so that she could stand tall and proud on a chair as she recited the four questions.

And the questions that repeat, year after year.  Why are women absent from the Hagada, and why are the answers to “How is this night different” always the same.  And what should I tell my son and daughter – what have I done to make a difference since last Passover?

And so, I wish everyone a happy holiday.  May this be a good holiday, celebrated with loved ones, and may you lack for nothing.  And, this holiday, as we sit around the table, we will ask, “How is this night different,” but we won’t be satisfied with the same answers.  Because there are many who are still waiting for an exodus from their own personal Egypt.  Because slavery has not been banished from the universe and freedom has not been distributed evenly to all.

May we be part of those who make a difference.

breakfree

פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

רעש עירום: שיח אלים בראי הסיפורים

חלק א': שתי חביות

שינוי מתחיל כשהשתיקה נשברת. זהו המוטו שלי כמספרת סיפורים מזה שנים רבות.

במציאות בה הממשלה מתגייסת לרדוף את מי שעוד מתעקשים לדבר על הכיבוש, אין ספק שהזכות לדבר ולהביע, להעיד ולהתנגד אינה מובנת מאליה בכלל.

השתקה יכולה ללבוש צורות שונות; גלויות ובוטות או סמויות אך לא פחות מסוכנות. לכן מאמצים לשינוי חברתי חייבים להיאבק נגד השתקה על כל צורותיה.

אבל לפעמים שינוי מצריך גם שקט. שייפסק כבר הרעש הרעיל והאלים של שיח שהוא משחק סכום אפס.

זוכרים את המשל של קרילוב על שתי החביות, האחת ריקה והשנייה מלאה בשמן משובח או יין ישן וטוב? שתי החביות מתגלגלות במורד הרחוב; הריקה מהר וברעש גדול והמלאה בשקט ובכבדות. מוסר ההשכל של המשל היה שהריקנות היא פזיזה ורועשת ואילו החכמה העמוקה היא שקטה וכבדת ראש.

אבל אצלנו, כל יום יש "חגיגה" תקשורתית חדשה בעקבות איזו אמירה בוטה, גזענית או פוגענית.  מסתבר שרעש זה טוב לחשיפה. דיבור שקט ומדוד נעלם ברעש הגדול מסביב. מה שנשאר זה:

"טבעי שאשתי לא תרצה לשכב ליד מישהי שהרגע ילדה תינוק שאולי ירצה לרצוח את התינוק שלה עוד עשרים שנה".

"בוגדים"

"מנשקי מזוזות"

"קאט זה בולשיט"

"מן הפרדוקס הזה נובעת הבעיה: אמנים, מגתה ועד אייל גולן, מרחפים בתוך שיכרון אוויר הפסגות של העשייה האמנותית, אך מוכרחים גם לחוש באינטנסיביות את הדברים הנחשבים הכי נמוכים ויצריים בחיים, כגון משגלים עם מעריצות צעירות. בלעדי זה לא תהיה יצירה, עם כל הצער שעלול הדבר להסב לצעירות הללו, שחייהן אולי נפגעו".

"הערבים נוהרים לקלפיות"

"אם בבלגיה ימשיכו לאכול שוקולד, לא יוכלו להילחם בטרור."

"אסור לגויים לגור בארץ ישראל"

"רוצח!" או "גיבור!"

אמירות רעשניות מעוררות בעיקר שני סוגים של תגובות: תשואות סוערות או זעם קדוש; שמחה לאיד ("סוף סוף מישהו/י אומר/ת את הדברים כפי שהם") או קריאות בוז. אה, וכמובן, קריאות לגינוי או גינוי בחצי פה.

פרובוקציה היא אסטרטגיה חשובה; היא אמורה לטלטל, לעורר דיון סוער, להטיח בפני חברה שבעה ומרוצה מעצמה מראה שתזעזע את שביעות הרצון העצמית המנומנמת שלה. אבל כשהשיח הציבורי סביבנו מורכב מפרובוקציה אחת אחרי השנייה, מה שמתקבל הוא משחק פינג פונג של רעש ורעש נגד.

בתוך הרעש האלים מתהווה מחנה השותקים/ות; אלה שבוחרים/ות להימנע מהתייחסות לנושאים שנויים במחלוקת; שמעדיפים/ות להעלות תמונות של חתולים ואוכל ולקוות שלא ייתפסו באש הצולבת ושאף טוקבקיסט זועם לא יאחל להם מוות בייסורים קשים או אונס ברוטאלי.

בתוך הרעש, יורד עלינו שקט רע; שקט של פחד; שקט של עייפות, שקט של ייאוש.

דברים רעים קורים כשאנו נכנעים לרעש. הבריחה מזירת השיח משאירה אותה פנויה וריקה לעוד ועוד חביות ריקות המתגלגלות ברחובות התקשורת והמדיה החברתית. וכדי שהרעש יישמע מעל הרעש החביות הריקות נהיות ארסיות יותר, רועשות יותר. ומה שבאמת צריך לדבר עליו נמוג אל תוך ענן עכור של רעש.

fox and crow1

רעש עירום חלק ב': השועל והעורב

זוכרים/ות את משל העורב והשועל? השועל, שחשק בפיסת גבינה שהייתה נעוצה במקורו של העורב, פיתה אותו בדברי חנופה לשאת קולו בשיר. העורב הנרקיסיסט התלהב כל כך מהמחשבה שהעולם אכן יתענג למשמע קולו, פצח בשיר ופיסת הגבינה נפלה הישר אל פיו המשתוקק של השועל.

המשל עוסק בעצם במפגש שבין נרקיסיזם לעורמה וחנופה ומציע שיעור מהיר בכלכלה של פוליטיקה ויחסי כוח.  אמנם לעורב יש יתרון התחלתי; הוא עומד על העץ, ואילו השועל למטה. אבל השועל החכם יודע שנקודת התורפה של העורב היא שהוא אוהב לעוף על עצמו ומנצל זאת לטובתו.

אכן שיעור חשוב בניהול של יחסי כוח.

אבל המשל לא מספר לנו דבר על החיות האחרות; אלה שלא קיבלו פיסת גבינה עסיסית ורק נאלצו לשמוע את שירת העורב.

שירת העורב היא הרעש שמלווה את העסקאות שבין הצמאים/ות לפרסום לבין המחויבים/ות לרייטינג. ברעש שנוצר מסביב אנחנו מתחילים/ות להאמין שכדי להשתתף במשחק צריך להיות עורב או שועל. לספק סנסציות או לפרסם אותן.

והנה, גם אני הכותבת הגעתי לנקודה בה אני משכנעת את עצמי שהשתתפות בשיח אפשרית רק לעורבים ושועלים. לכמה רגעים גם אני מצטרפת למקהלה שמשננת את המשפט המאוס עליי ביותר: "זו דרכו של עולם".

לא, זו לא דרכו של עולם. יש לנו זכות ויכולת לבחור אם להצטרף למעגלי הרעש או לפרק אותם.

וצריך לפרק את מעגל הרעש; צריך לייצר סוגי שיח חדשים ואחרים גם סביב המחלוקות הקשות והמרות ביותר; צריך ליצור מרחבים בהם אפשר לדבר על מה שלא עושה מספיק רעש כדי להגיע לכותרות.

פירוק הרעש דורש מאתנו מחויבות לבטא מורכבות ולהקשיב לה; הוא דורש כוונה ונכונות לנהל דו שיח. פירוק הרעש דורש נכונות לתת ביטוי מדויק וכן לקולות השונים שקיימים בנו. הוא דורש לא להיכנע לדרישה להגיד הכל במשפט אחד חד ובוטה. הוא דורש לצאת לפעמים נגד "השבט".

פירוק הרעש דורש מאתנו עבודה קשה והימנעות מודעת מסיפוקים מידיים. פירוק הרעש דורש מאתנו לפתח שפה אחרת. פירוק הרעש דורש קצת שקט.

אני חורגת ממנהגי הפעם ומסיימת בשיר של משורר מוכר מאוד, חיים גורי. אני בוחרת להביא את השיר הזה כי אני חבה למחברו תודה גדולה. על ההתעקשות שלו לשיח מורכב, רב ממדי, שיש בו גם תוכחה וגם חמלה לקיום האנושי. אני אוהבת ומעריכה אותו על ההתמדה שלו ביצירת שירה שתמיד אומרת עוד, שמחלחלת בשקט, שאוחזת בשולי הבגד ותובעת השתהות, הקשבה והתבוננות.

אני והשקט/חיים גורי

שמעתי על השקט
לא פגשתי בו עדיין.
הוא שייך לארץ
שאת שמה איני יודע.
הוא קשור בעיר
שלא עברתי ברחובה
הוא שוכן בבית –
לא נשענתי בחלונותיו.

נדמה לי כי השקט הוא ככלות.
ואני בטרם. כמו רעב.
נדמה לי כי השקט הוא ככלות
ואני בטרם כמו רעב.

והנה השיר גם בלחן ובביצוע של יוני רכטר

http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=395&wrkid=16013

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized, סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים , , , , , , | תגובה אחת

حول الحكمة وإحساس المراعاة

حول الحكمة وإحساس المراعاة

ربّما وُلدتُ امرأة، وربّما، كما تقول سيمون دي بيفوار،  أصبحت امرأة. سواء أكان هذا ما حصل أم ذاك، فإنّ كَوْني امرأة يشكّل مركّبًا مركزيًّا للغاية في الفسيفساء التي تَنْبَني منها هُويّتي الشخصيّة وهُويّتي الفرديّة. إنّها العدسة التي أتأمّل نفسي والعالم من خلالها.

الكتابة حول الهُويّة النسائيّة في عصر ما بعد الحداثة قد تكون "دَقّة قديمة"، أو عملًا انتهت صلاحيته، وبخاصّة بعد أن قامت جوديت باتلير بزعزعة عالَمنا بفكرتها القائلة إنّ الهُويّة الجندريّة هي ضرب من الإنشاء الاجتماعيّ، ونوع من التمظهر، أكثر من كونها أمرًا "طبيعيًّا". حقًّا، هذا صحيح؛ ففي الخطابات النسويّة يبدو أنّ الانشغال بالهُويّة النسائيّة يقف على حافة منزلق أملس يُفضي صوب الماهِيَويّة (الجوهرانيّة)، وصوب إنشاءات اجتماعيّة، وتنميطات رجوليّة ونسائيّة نسعى نحن النساء للابتعاد عنها.

لكن في معمعان هذه المنزلقات الملساء، أتلمس لنفسي حقّ تعريف هُويّتي كامرأة في الفضاءات المختلفة التي أتحرّك وأعمل فيها.

هُويّتي كامرأة قِوامها شذرات من التاريخ النسائيّ المتواصل؛ سلالة متواصلة من الساحرات والحكواتيّات، والمزارِعات والمطبِّبات، والنساء الكاتبات والمفكِّرات، والطاهيات والمغنّيات، والنساء اللواتي يحملن القلم، نساء يُدْنين طفلًا نائمًا إلى حضنهنّ، وأخريات يحاربن ويكافحن في سبيل مستقبل أفضل. قِوامها كذلك جدّتاي المرحومتان، وأمّي (أطال الله عمرها)، وأخواتي بالولادة وأخواتي اللواتي أدنيتُهنّ إليّ عبْر السنين. تتغذّى هُويّتي وتنمو من اللقاء اليوميّ مع أحبّائي. وقِوام هُويّتي كذلك نساء لم ألتقِ بهنّ قَطّ، أو قابلتهنّ من على صفحات الكتب، وفي الصور والحكايات. قِوامها نساء من لحم ودم وأخريات من الأساطير.

وفي الأشهر الأخيرة تبيّن لي أنّ هُويّتي "ترضع" كذلك من نساء ليبيريا البطلات الباسلات.

قبل عامين، تعرّفت للمرّة الأولى على شريط مصوّر يوثّق نضال نساء ليبيريا المسلمات والمسيحيّات من أجل إحلال السلام ووقف الحرب الأهليّة الدمويّة في بلادهنّ.  فيلم   Pray the Devil Back to Hellيشكّل جزءًا من سلسلة أفلام وثائقيّة حول النساء كصانعات سلام في أرجاء العالم، في صراعات دمويّة ومرّة.

وفّر لي نشاطي في حركة "نساء يصنعن السلام" فرصةَ مشاهدة هذا الفيلم مرّة تلو المرّة في العروض التي تقيمها الحركة في أنحاء البلاد. أكتشف فيه مواطئ قدم جديدة وتنحفر هذه الجملة أو تلك في ذاكرتي، وتقضّ صورةٌ من الصور مضجعي. لكن في كلّ مرة أشاهده، يتعزّز إيماني بالروح الإنسانيّة التي تحمل معها قدرة هائلة على الرأفة، والحكمة الفائقة، والاصطبار النفسيّ حيال القسوة التي لا توصف.

بعد كلّ عرض للفيلم، نُجري نقاشًا ومحادثة مع الجمهور. كل ّمحادثة  تحمل خصوصيّة وتتباين عن غيرها، وفي كلّ مرّة تطفو على السطح أفكار  ومدركات جديدة.

عدت قبل عدّة أسابيع من عرض في الملجأ الصغير والدافئ التابع لمسرح "ماشو- ماشو" للتغيير الاجتماعيّ. كانت تلك ليلة مقدسيّة باردة، فوجدتُني والمشاعر تطغى عليّ أشرع بالكتابة عن المعرفة، النسائيّة منها.

وجدتُني ألهو بتفكيك وإعادة تركيب أمور متضادّة اعتدنا على تقبُّل "صحّتها": الرجولة مقابل الأنوثة؛ العقل مقابل الوجدان؛ العقلانيّة مقابل الممارسة الاندفاعيّة؛ الحراك مقابل الحياد؛ القوّة الجسميّة مقابل الطراوة والنعومة. لهوت كما تعلّمت بشقّ الأنفس من جاك دريدا الذي كان يتناول أزواج كلمات ويفكّكها إلى حين تصبح هذه الكلمة تلك، وتصبح تلك هذه.

Header-Our-History-1200x460-cropped

غنّت نساء ليبيريا وبكَيْن، ورقصن وتعانقن  وصولًا إلى اتّفاقيّة السلام وتأسيس حكومة منتخَبة في انتخابات حرّة ونزيهة وديمقراطيّة. وقفن تحت الشمس الحارقة والأمطار الغزيرة، ولم يبرحن مواقعهنّ. عملن في صفوف الأولاد الجنود على نزع السلاح، وقمن بعمل مجتمعيّ وسياسيّ يشكّل مصدرَ إلهام للجميع. وفي اللحظات الحرجة، قمن بتوظيف الخوف من اللعنات…

كشفت نساء ليبيريا بحكمة ورباطة جأش عن بؤس القسوة، وعن حدود القوّة الجائرة والغاصبة والناهبة. فضحن الطمع والنهب والجشع والطمع وشهوة التسلّط التي اختبأت من وراء خطابات قادة الميليشيات المتصارعة. حاربن في سبيل إعادة الطفولة إلى أولاد وبنات ليبيريا، الطفولة التي حُرموا وحُرمن منها.

نساء ليبيريا وضّحن لي معرفة فائقة الأهمّيّة: المشاعر مَعْرفة. القدرة على التنازل والقبول بحلول وسط من أجل المصلحة العامّة هي ضرب من المَعْرفة. القدرة على وضع الاختلافات والفروق جانبًا هي ضرب من المَعْرفة. القدرة على قيادة مجتمعات محلّيّة جريحة وممزّقة ونازفة في طريق طويل ومتعرّج نحو الشفاء هي ضرب من المعرفة. قدرة العفو عمّن ارتكبوا جرائم فظيعة ضدّ الإنسانيّة هي تاج المَعْرفة. القدرة على توظيف المعتقَد الدينيّ لصالح إحلال السلام هي كذلك ضرب من المَعْرفة.

المعرفة قوّة. القوّة قد تكون ناعمة ومرنة واحتوائيّة ومدرِكة لحدودها، وقد تكون أمرًا نختار تَقاسُمَه، بغية تعزيزه.

على خطاب الأمن والحرب وإمكانيّة إحلال السلام أن يضمّ هذه المعرفة بين ثناياه. الأمن ليس حكرًا على الرجال أو المقاتلين. العكس هو الصحيح. جميعنا نملك معارف حول الأمن؛ وكذلك حول الأمن الشخصيّ، والبدنيّ، والاقتصاديّ، والجندريّ، والاجتماعيّ، والثقافيّ.

على الخطاب الذي يسعى لإحلال السلام أن يتضمّن جميع أنواع المعرفة المذكورة.

أشعر بالامتنان العميق لجميع النساء اللواتي علّمنني هذه الدروس.

وأدعوكم/نّ لمشاهدة الفيلم

رابط لموقع الفيلم: http://www.forkfilms.net/pray-the-devil-back-to-hell/

زوروا صفحة نساء يصنعن السلام على موقع فيسبوك، للاطّلاع على قائمة عروض الفيلم في أرجاء البلاد

 

פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change, סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים | תגובה אחת

Women's Knowledge

Women's Knowledge

Perhaps I was born a woman; perhaps, as in the words of Simone de Beauvoir, I have become a woman.  In any event, being a woman is a very central part of the montage of my personal and political identities.  Womanhood is the lens through which I view myself and the world.

It may be anachronistic to write about my identity as a woman in this post-modern era – especially ever since Judith Butler disrupted our universe with her concepts of gender identity as social construction, a form of performance, rather than something that is "natural." Indeed, it seems that in feminist discourse, identity is always perched at the top of a slippery slope, tipping towards essentialism, social construction, and the very stereotypes that we seek to escape.

Yet along these slippery slopes and within the different spaces in which I move, I demand the right to actively define my own identity as a woman.

My identity as a woman is made up of pieces of women's continuous history; it is composed of an ongoing dynasty of witches and story-tellers; farmers, cultivators and healers, women writers and scholars; women who cook and sing; women who have held a sleeping child close to their breasts. My identity is made up of my grandmothers, may their memories be a blessing, and my mother, may she be blessed with a long life; the sisters in my own family and the sisters I have drawn in close to me through the years. It is nurtured by and develops from my daily interactions with those whom my heart loves above all.  It is made up of women I have never met and those I have met in the pages of books, pictures, and stories.  It is made up of real-life women and mythological figures.

And over the past few months, I have come to realize that my identity also draws from the courage of brave Liberian women.

About two years ago, I first encountered the film that documents the struggle of Liberian women, Muslim and Christian, to bring peace and put an end to their country's cruel, bloody civil war.  The film, Pray the Devil Back to Hell, is one in a series of documentary films about women throughout the world who have brought a peaceful conclusion to bitter, brutal conflicts.

Activism in the "Women Wage Peace" movement has brought me the opportunity to see the film again and again in screenings throughout the country.  Each time I see the movie, I see another detail; another sentence engraved into my memory; another scene troubles my sleep. Yet each viewing also restores my belief in the human spirit and its capacity for great compassion, deep wisdom and emotional resilience in the face of unutterable cruelty.

After each screening, we conduct a discussion with the audience.  Each discussion is different and special, and each one brings new insights and different understandings.

On a cold Jerusalem night several weeks ago, I returned home from a screening that had taken place in the small, cozy shelter of the Mashu Mashu Theater for Social Change.  Moved by my experiences, I sat down to write.  About knowledge.  Women's knowledge.

I found myself playing with the deconstruction and reconstruction of the binary oppositions that we have learned to accept as "proper":  masculinity as the opposite of femininity; intellect as contrasted with emotion; rationality as compared to impulsivity; activism versus passivity; physical power as different than gentleness.  I played with the words, as I have learned to do, with great effort, from Jacques Derrida, who would deconstruct binary oppositions until the terms melded into each other.

The women of Liberia sang and cried, danced and embraced all the way to a peace agreement and the establishment of a democratically-elected government.  They stood in the scorching sun and in the rain; they sat and refused to budge; behind the scenes they mediated between the antagonists when they thought that these efforts weren't enough. They worked with the children-soldiers to bring about disarmament and acted as inspirational political community workers. And at key moments, they knew how to enlist the terror of the curse…

Patiently, with great wisdom, the women of Liberia showed just how pathetic cruelty is and exposed the limits of thieving, raping, plundering power. They revealed the greed, avarice and lust for power and control that were behind the fighting groups' rhetoric.  They fought to bring back to the sons and daughters of Liberia the childhood that had been stolen from them.

Header-Our-History-1200x460-cropped

For me, the women of Liberia distilled the essence of a very important insight:  Emotion is a form of knowledge.  The ability to yield and to compromise for the greater good is a form of knowledge.  The capacity to put differences and arguments aside is a form of knowledge.  The skill required leading a wounded, torn; bleeding community over the long, winding road towards healing is a form of knowledge.  The ability to forgive those who have committed the most heinous crimes against humanity is a form of sublime knowledge.  The ability to enlist religious beliefs in the service of peacemaking is a form of knowledge.

And knowledge is power.  Power can be gentle, flexible, all-encompassing, and aware of its own limits.  Power can be something that we choose to share, thus making it even stronger.

The discourse about security, war and the possibility of peace must include this knowledge.  Security is not the province of men or warriors alone.  In fact, the very opposite is true:  Each and every one of us possesses knowledge about security – personal, physical, economic, gendered, social and cultural.

A discourse that seeks to make peace must encompass all of these forms of knowledge

I feel very grateful to all the women in my life who have taught me these lessons.

And I invite you all to see the film.

Follow this link to the film's website: http://www.forkfilms.net/pray-the-devil-back-to-hell/

For a list of screenings throughout Israel, please visit the "Women Wage Peace" facebook page:

Or visit our website at:

http://womenwagepeace.org.il/category/%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D/%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D/

English translation: Etta Prince Gibson

 

פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change | עם התגים , , | 3 תגובות