The Importance of Being Hopeful: Women Wage Peace

The importance of being hopeful

A year has passed since the terrible war of last summer, and we were beginning to hope that this summer – aside from the infernal heat – would be more peaceful. But then came the stabbing hate crime at the Jerusalem Pride Parade and the murder of 16 year old Shira Banki, and the terror attack on the home of the Dawabshe family in the village of Duma near Nablus, which has taken the lives of 18 months old Ali Dawabshe, and of his father Sa'ed. The vicious circle of hate and terror and revenge continues, demanding its pound of flesh, there is no respite, and compassion still conceals its face.

Shortly after the horrendous hate crimes, come the wave of condemnations – the genuine ones, as well as those paying lip service – as well as grief and indignation, and the urge to meet and dialogue. And of course there are the politicians who insist on arguing for moral superiority in the face of atrocity, in this aching and bleeding region, which years for a little less of that, and a little more compassion and a little integrity.

But within a few days, public life resume their course, and the grieving families are left alone with the loss; left alone to pick up the pieces of life shattered by hatred.  Daily routine settles in, and the plethora of Neshama candles of condolences from strangers gradually disappear. The Israeli Hebrew press is more interested in the Obama-Netanyahu feud and their battle of the hearts and support of Jewish Institutional leaders, then in those who insist on creating islands of sanity, of human encounters, of listening, of mutual respect.

It is scary to see how quickly the dust of everyday life covers the fresh wounds.

נרות נשמה

That is why I keep going back to the "Protective Fast" tent in Jerusalem, camped across from the Prime Minister's residence. This campaign of 50 days of fast, marking the 50 days of Protective Edge War, was initiated by Women Wage Peace, a movement I joined since its inception as a member of its steering committee. I keep going back to the tent because there I find the compassion, the human capacity to forgive and fight hatred; I find the ability to have a conversation without storming out, to sing together songs of peace and hope without a shred of cynicism and with great intent.

I am 52 years old, not a girl anymore; I have a very healthy sense of humor, a capacity for sarcasm, and just the right amount of harmless nastiness. And of course, I know that a group of women huddled together and chanting will not bring peace, not on our own, anyway. But, this is a beginning, and it is a persistent and inspiring resistance to despair, to indifference, to inaction, to denial. And as Margaret Mead said, this is the only thing that ever made a difference in this world.

People call us names; naïve, stupid, pathetic, menopausal and deprived of sexual satisfaction. All has been said about women determined to wage peace and then some. But I am 52 and I really don't mind being called pathetic, naïve, touchy-feely or sticky, oh, and I have earned my approaching menopause fair and square. But as a mother, I wish for a better life for my children, for all children. As I woman, I know that indifference is not more sophisticated than compassion, despair is not wiser than hope, and cynicism doesn’t know anything that faith in the human capacity to heal doesn't.

In addition, people tell us to go to Ghaza and to Ramallah; they tell us we are barking up the wrong tree. "We" want peace; it is "them" who do not want it. This is a valid argument that merits an honest answer. What I have learned through life, and through our conversations with Jewish and Palestinian women and men who came to tent to support us, to have an open conversation, is not a new thing, but it is important nevertheless. What I have learned is that most people on both sides want to reach a political agreement that will end the violent conflict. There are inspiring people on both sides who suffered terrible losses and grief, yet have found a way to forgive, to reach out and seek like-minded partners.  And on both sides there are those who benefit from the status-quo, from the political power they draw from the standstill in the negotiations and the escalation in violence. There is fear and distrust on both sides; real fear, justified fear, anchored in an impossible reality of violence and revenge.

In addition, there is criticism from the left, as well. Mostly because we attempt to create a movement that reaches out to women from the center and the right (well, soft right); because we strive to be political, but not another anti-occupation movement. Our critics ask: "How can you be political and no talk about the occupation?". Personally, I agree. I want to talk about the occupation; I want a lively public discourse about the occupation. Yet, I have never demanded nor made my membership in the movement conditional, and I agree that avoiding the issue of the occupation and avoiding laying blame on Israel (or Palestine for that matter) was a wise strategic choice. Women like me, who oppose the occupation, have space where we can be active and vocal. In Women Wage Peace we seek to create a more pluralistic and inclusive space, for women who may not be comfortable with anti-occupation discourse, but who still believe that the only way to achieve sustainable peace is through a mutual and respectful process of negotiations that will lead to a lasting agreement. These women – with whom I may disagree on a host of political issues – are my allies and partners.

It does not mean I am always comfortable with this type of discourse, but them stepping outside of our comfort zone rarely feels comfortable… Nevertheless, being part of a movement means I embrace the fact that it does not represent me 100% all the time. However, I can represent me; I have my own voice, and the capacity and privilege to make my voice heard. Being part of a movement means to discover the benefit – as well as the discomfort – in listening to a woman holding a view different from my own.  Being part of a movement is to understand that the only thing that has ever made a difference in this world are shared actions of people with a shared vision. Being part of a movement is to listen to the woman next to me, recognize that her words are different from mine, and appreciate that the power of movement is in its diversity.

DAVID BROZA"Good will come some day". Musician and singer David Broza at the Protective Fast Tent.

They say "beauty is in the eyes of the beholder"; in the Protective Fast tent, in our movement, I find beauty and compassion that give me the strength to keep waging peace.

Dedicated to the memory of:

Ali and Sa'ed Dawabshe, son and father

Shira Banki

Victims of hate crimes and terror. May their memory, their lives and loves be a blessing.

פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

היופי בעיניי המתבוננת: על אוהל צום איתן

שנה חלפה מאז המלחמה הארורה של הקיץ שעבר, וכבר התחלנו לקוות שהקיץ הזה – למעט השרב המעיק – יעבור בשקט יחסי. אבל אז בא פיגוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים והרצח של שירה בנקי ז"ל בת ה-16 ופיגוע השריפה בבית משפחת דוואבשה בכפר דומא שגבה עד כה את חייהם של עלי בן השנה וחצי ושל אביו סעד. ומעגל השנאה והנקם ממשיך ודורש את ליטרת הבשר שלו ולא באה מנוחה והחמלה מדירה רגליה.

ולאחר מעשי השנאה מגיע גל הגינויים –  האמתיים ואלה הנאמרים בחצי פה ושמינית לב – ולצדם תועפות של כאב וזעזוע, וצורך במפגש ובשיח, ושוב גינויים בחצי פה וניסיונות של פוליטיקאים למיניהם להתעקש על תחושת עליונות מוסרית (אצלנו מוקיעים טרוריסטים וכו') במרחב הכואב והמדמם הזה, שמשתוקק לקצת פחות צדקת דרך וקצת יותר חמלה וקצת יותר יושרה.

ואט אט חיי הציבור חוזרים למסלולם והמשפחות השכולות נותרות יותר ויותר לבד עם הכאב והאובדן ושברי החיים שצריך כעת לאסוף. כל כך מהר החיים כאן שבים למסלולם ושלל נרות הנשמה והודעות ההשתתפות באבל המשפחות נמוגים אט אט. התקשורת שוב מתעניינת יותר במלחמות בין אובמה לנתניהו על לבם ותמיכתם הפוליטית של ראשי הקהילה היהודית בארה"ב, מאשר באלה אשר מתעקשים ומתעקשות בתוך הטירוף הסובב אותנו לייצר איים של קשב, של שיחה, של התקרבות.  מהר מדי, הזוועות של שבוע שעבר מפנות מקומן לזוועות חדשות, כמו אונס קבוצתי אכזרי של אישה צעירה בדרום תל-אביב. אפילו מותו של סעד דוואבשה, אביו של עלי הפעוט והקורבן השני של פיגוע השנאה בכפר דומא לא מעורר זעזוע.

מפחיד כמה מהר מכסה אבק היום יום על הפצעים הטריים.

נרות נשמה

ובשל כך, אני שבה לפקוד את אוהל צום איתן של תנועת "נשים עושות שלום" בה אני חברה מיום הקמתה. אני שבה ופוקדת את האוהל כי שם אני מוצאת שוב ושוב את החמלה, את היכולת האנושית לסלוח ולהילחם בשנאה, את היכולת לשוחח בלי לטרוק דלתות, את היכולת לשיר יחד שירי שלום ותקווה בלי טיפה של ציניות ומתוך כוונה גדולה.

נערה הייתי וגם בגרתי, ויש באמתחתי הומור בריא ויכולת מפותחת לסרקזם ומידה נכונה של רשעות שנונה ובלתי מזיקה בעיקרה. וכמובן שאני יודעת שטבעת של נשים חבוקות ושרות לא תביא כאן לבד את השלום. אבל זו התחלה וזה בעיקר סירוב עיקש להיכנע לייאוש; זו הזמנה לצאת מהרפיון, מההדחקה, לצאת מהאדישות, ולעשות מעשה. וכמו שאמרה מרגרט מיד, הנחישות הזו, המסירות הזו, אי הנכונות לוותר ולהיכנע לייאוש, הם הדברים היחידים שאי פעם עשו הבדל בעולם.

יש ימים בהם פוקדים ופוקדות את האוהל א/נשים מפורסמים/ות; חברי וחברות כנסת, שרים/ות, מוזיקאים ונשות קולנוע, סופרים וסופרות. ויש ימים בהם אנו יושבות שם עם עצמנו, נשים, יהודיות, ערביות, דתיות וחילוניות, מבוגרות וגם צעירות, מכל רחבי הארץ. לפעמים יש הסכמות ולפעמים מחלוקות, לפעמים המפגש מסתיים בשירה משותפת ותמונה קבוצתית מחויכת למצלמה, אבל מה שיש בעיקר זה שיח שמתעקש לחפש דרכים חדשות.

כבר קראו לנו בכל שם אפשרי: הזויות, נאיביות, סתומות, פתטיות וגם בלות, בלתי מסופקות ועוד כהנה וכהנה. הכל כבר נאמר ועוד יותר מזה. נערה הייתי וגם בגרתי וכבר ממש לא אכפת לי להיות דביקה, פתטית, הזויה ונאיבית, וגם את בלותי המלבלבת הרווחתי ביושר. כאישה אני יודעת שהרוע לא יותר מתוחכם מהטוב, הייאוש לא יותר חכם מהתקווה, הציניות לא יודעת שום דבר שהאמונה בטוב לא יודעת.

שלחו אותנו לעזה ולרמאללה, אמרו לנו שאנחנו מכוונות את העשייה שלנו לכתובת הלא נכונה. "אנחנו" רוצים שלום, זה "הם" שלא. זו טענה ראויה שצריך להקשיב לה ולתת לה מענה אמיתי. מה שלמדתי באוהל, משיחות עם נשים וגברים שבאו לבקר, לתמוך, לשוחח, הוא משהו חשוב, גם אם לא חדש; בשני הצדדים יש מי שרוצים באמת לפתור את הסכסוך בדרך של הסכם הדדי ומכבד והם לדעתי הרוב. בשני הצדדים יש א/נשים מעוררי/ות השראה שידעו אובדן ושכול ומצאו את הדרך לסלוח, לא לשנוא, להושיט יד. וכן, בשני הצדדים יש מי שמרוויחים כנראה מהסטטוס קוו, מהכוח הפוליטי שהם שואבים מהקיפאון בתהליך המדיני ובהסלמה באלימות. בשני הצדדים יש פחד וחוסר אמון, וזה מובן. פחד משתק ומאבן ומעוגן במציאות בלתי נסבלת של אלימות ונקמה, ושוב אלימות ועוד נקמה.

אבל הביקורת לא באה רק מבחוץ, ולא רק מימין. גם משמאל יש ביקורת, בעיקר על הניסיון של התנועה להיות פוליטית מבלי לדבר על הכיבוש. איך אפשר להיות פוליטית ולא לדבר על הכיבוש? אישית, כמובן, אני מסכימה. להיות פוליטית בשבילי זה לדבר על מציאות פוליטית של כיבוש. ובכל זאת, מיום שהצטרפתי לתנועה לא זו בלבד שלא התניתי את חברותי בכך שהתנועה תביע התנגדות ציבורית לכיבוש, אלא אף הסכמתי שאי התייחסות לכיבוש היא מהלך אסטרטגי נכון, גם אם לפעמים היא גורמת לי לכאבי בטן. לנשים כמוני, המתנגדות לכיבוש ואומרות זאת, יש מרחבים להיות פעילות. בתנועה שלנו רצינו ליצור מרחב אחר, מכיל יותר, מגוון יותר, גם בעבור נשים שלא חשות נוח עם הזיהוי האידיאולוגי הזה, אבל עדיין מאמינות שהדרך היחידה לפתרון המצב היא בדרך של הידברות והשגת הסכם מדיני. הנשים הללו – גם אם יש ביני לבינן מחלוקות פוליטיות קשות – הן מבחינתי שותפות לדרך.

האם תמיד נוח לי עם זה? ודאי שלא. אבל להיות חלק מתנועה זה גם להשלים עם זה שהתנועה אינה מייצגת אותי באופן מלא ושלם כל הזמן. לשם כך יש לי הקול האישי שלי ויש לי היכולת והפריבילגיה שאינה מובנת מאליה – להשמיע את הקול שלי בדרכים שאבחר. להיות חלק מתנועה זה לגלות את הרווח – וגם את אי הנוחות – שבהקשבה למי שאינה חושבת בדיוק כמוני. להיות חלק מתנועה זה להבין שהדבר היחיד שאי פעם חולל שינוי אמיתי ועמוק זה עשייה משותפת של א/נשים שיש להם/ן חזון משותף. להיות חלק מתנועה זה להקשיב לזו שלצדי, להבין שהיא אומרת את הדברים אחרת ממני, ולהבין שזו המשמעות של תנועה. הכוח שלנו הוא בריבוי, לא באחידות.


היופי, כך אומרות, הוא בעיניי המתבוננת. ואני מוצאת באוהל צום איתן יופי וחמלה שנוסכים בי כוח להמשיך הלאה.








פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change, סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים , , , , | 7 תגובות

From Memory to Hope

As a Jewish-Israeli, woman, Memorial Day has always been a most significant day for me. In 1967, when I was 5, I lost my beloved cousin Nimrod in the Six Day War; and ever since, it has always been a day of profound and contained personal pain. As a feminist and human rights and peace activist, I search for the unheard voices of women; I search for words of solace and compassion.
So when the Rabbi of our small Reform Congregation in Kiryat Yovel in Jerusalem asked me to participate in a Havdalah ceremony, marking the transition from Memorial Day to Independence Day, I felt honored. I knew I would want to write words of solace and compassion, and that I would look for inspiration in the words of wise women, near and far.
Here is what I wrote for the Havdalah ceremony that will take place tonight, at First Station in Jerusalem.

Pain, Memory and Hope
"The soul doesn't have set holidays," my grandmother, Gila Gouri of blessed memory, used to say.
Such a short sentence, merely six words, yet in that sentence my grandmother revealed her deepest wisdom and understanding of the human soul: – Our souls do not observe the calendar.
My grandmother's saying takes on particular significance as we transition from Memorial Day to Independence Day – from the memory of those who fell in battle and conflict to the joyful celebrations of our independence and sovereignty. The transition is difficult, because our souls keep to their own rhythm, and they cannot feel pain or joy according to the cycle of the sun as it rises and sets.

EMILY DEmily Dickenson

"After great pain, a formal feeling comes," wrote Emily Dickenson in her wonderful poem about the paralyzing, freezing sense of pain that breaks our hearts. This is the pain of loss, the pain we feel when someone dearest of all is no more; the sorrow of the longing that can never end. Perhaps, today, those who have lost their dearest ones feel that pain more sharply. Today, we are called upon to remember not only those who have gone, but also those who carry the pain and memory in their hearts every day and each moment. At this moment of Havdalah, of Transition, we are called upon to recognize that among us are many for whom the memory – whether it is fresh or a memory that they have carried for years – persists and goes on even after the ceremony ends and as the vivid fireworks light up the skies.
And Grandmother Gila also used to say, "We live as long as the living remembers us." Memory is our way to keep those who have gone among us, to carry them with us. Memory sharpens the pain of loss, but at the same time, it keeps alive the love that we felt towards those who have fallen, maintaining it as a living, breathing emotion.
This moment marks the transition from memory to hope, from pain and loss to the excitement of celebration. The human heart is the strongest of all our muscles. Pain paralyzes and freezes the heart, until it feels that it will break. Joy, love and hope expand our hearts beyond all limits. At this moment of Havdalah, we ask our souls to contract into the pain of memory and to expand into love and hope; at this moment of Havdalah, we call on our hearts to contain both that that brings us pain and that that brings us joy. The heart can do this, we can do this, and this moment of Havdalah is intended to enable us all, as a community, to perform this complicated transition together.
At this moment of transition from holy to holy, we remember those who have died and we commit ourselves before them to do all that is in our power to create life filled with hope and peace and lives filled with compassion.

English translation by Etta Prince-Gibson

פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

כאב, זיכרון ותקווה

הימים הלאה, שבין יום השואה ועד יום הנכבה, ימי אביב השזורים בחורף המסרב להיפרד.
ואלה הם ימים של זיכרון קולקטיבי וזהויות קולקטיביות ומתח אישי שנובע מהילוך זהיר בין זהויות והשתייכויות.
התבקשתי השנה לקחת חלק ולכתוב דברים לטקס הבדלה בין יום הזיכרון ליום העצמאות. ההזמנה הזו, שריגשה אותי מאוד, גם חייבה אותי לחפש ולמצוא את הקול שלי בהקשר של מעמד קולקטיבי.
מלאכת הכתיבה, כרגיל, הייתה רצופה כתיבות ומחיקות, מתוך מודעות עמוקה לדברים השייכים למעמד לבין אלה השייכים לי. אבל דבר אחד היה לי ברור; אני כותבת כאישה, ואני רוצה להביא קולות של נשים אל המעמד הזה, כי לנשים יש דברים חשובים לומר על אובדן וזיכרון ועל הנפש הנקרעת מרצון.
הנה הדברים שאשא הערב בטקס ההבדלה. על הבמה יהיו איתי לא רק סבתי ואמילי דיקנסון, שאותן בחרתי לצטט, אלא עוד נשים רבות, הנושאות בנפשן סיפורים של כאב, זיכרון ותקווה לעתיד טוב וצודק יותר.

כאב, זיכרון ותקווה

"אין חגים קבועים לנפש", אמרה סבתי עליה השלום, גילה גורי. משפט קצר בן ארבע מילים הטומן בחובו חוכמה והבנה עמוקה של הנפש האנושית, שאינה כפופה למחזוריות של לוח השנה. האמרה הזו של סבתי מקבלת משמעות מיוחדת בהקשר של המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות; המעבר מהתייחדות עם זכר הנופלים לחגיגות של שמחת העצמאות והריבונות. זהו מעבר קשה, מפני שלנפש יש קצב משלה והיא אינה יכולה לכאוב או לשמוח על פי המחזוריות של השמש הזורחת ושוקעת.
"אחרי כאב גדול, משתררת תחושה רשמית", כתבה אמילי דיקנסון בשירה הנפלא, על תחושת הכאב המאבנת, המקפיאה, הגורמת ללבנו להישבר. זהו כאב האובדן; זהו הצער על לכתו של היקר לנו מכל, זהו יגון הגעגוע שלעולם אינו בא על סיפוקו . וביום הזה, אלה אשר איבדו את היקרים להם מכל חווים את הכאב הזה אולי ביתר שאת. ביום הזה אנו נדרשים לזכור את הנופלים, אך גם את אלה שנושאים בלבם בכל יום ובכל רגע את הכאב ואת הזיכרון. במעמד ההבדלה הזה אנו נדרשים להכיר בכך כי יש בקרבנו רבים אשר בעבורם הזיכרון – בין אם טרי או כזה הנישא שנים רבות – נמשך ומתמשך גם כאשר תם הטקס וזיקוקין בשלל צבעים מאירים את השמיים.

גילה גוריסבתי, גילה גורי ז"ל
ועוד אמרה סבתי גילה, כי "אנו חיים כל עוד חיים אלה הזוכרים אותנו". הזיכרון הוא דרכנו להותיר את הנופלים עמנו, לשאת אותם אתנו. הזיכרון מעורר ביתר שאת את כאב האובדן, אך באותה נשימה הוא משמר את האהבה שרחשנו לאלה שהלכו מאתנו כרגש חי ופועם.
השעה הזו מסמנת את המעבר מזיכרון לתקווה, מכאב האובדן להתרגשות החגיגות. הלב האנושי הוא השריר החזק מכולם. הכאב מאבן ומקפיא אותו, עד כי הוא חושב להישבר. השמחה, האהבה והתקווה מרחיבות את הלב עד אין גבול. במעמד ההבדלה הזה, אנו דורשים מלבנו להתכווץ בכאב הזיכרון ולהתרחב באהבה ובתקווה; במעמד ההבדלה הזה אנו מבקשים מלבנו להכיל בתוכו את המכאיב ואת המרחיב. הלב מסוגל לכך, אנו מסוגלים לכך, ומעמד ההבדלה הזה נועד לאפשר לנו כקהילה לעשות יחדיו את המעבר המורכב הזה.
ברגעים הללו, במעמד ההבדלה בין קודש לקודש, אנו זוכרים את הנופלים ומתחייבים בפניהם לעשות כל אשר ביכולתנו כדי להבטיח כאן חיים של תקווה ושלום, חיים שהחמלה שורה עליהם.

פורסם בקטגוריה סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים , , , , , , | 3 תגובות

Two Wrongs Don't Make a Right

Working for social change is a labor of love and patience; at sometimes, of rage and righteous indignation. But at the end of the day it is mostly about love and patience. Working for social change is also about knowing to care for ourselves and for others; so that we will not burn out too much, or lose our spark, our passion and our belief that change is possible.

Those who dedicate their lives to this labor of love often make a conscientious choice to operate from the margins; they insist on doing something and talking about issues that only a few actually care about; or even worse, that too many people with power who wish for things to stay just the way they are…

For me, working for social change means constantly looking for the deep narratives that undermine or hamper efforts for positive change, as well as for inspirational stories that spark the passion and endow people with the power and determination to go on. Most of the time I insist on maintaining a positive and hopeful attitude. However, when that does not work; when I am simply short of magic or the strength to go on, I find solace in stories. The stories sustain me; and the people who shared their stories with me remind me that the quest for social change is not for the weak of heart, nor for those who seek quick fixes and immediate gratification.

Moreover, working for deep, structural change means that we must always look for connections; for the shared sources of social and political problems and ills. Of course, this complicates things even more.

Well, since I am at an age when it is important for a woman to maintain her physical health and overall well-being, I practice – as I mentioned earlier – positive thinking. It really works, well, most of the times… There are things, however, that really threaten to punch holes in my "Miss Positivity" robe. One of them is what I like to call "the Two Wrongs Make a Right Principle"; when people believe – or claim – that one social ill can actually make another one acceptable. Truth is, it is a mechanism of denial or of avoiding doing something to correct a wrong that is, well, hmmm, "not our problem".


"Not our problem" is one of the deep narrative that hamper social change efforts. It is when people just cannot be bothered with a problem that does not affect them; be it poverty, inequality, modern slavery or violence. The things is, we are all affected by those wicked problems. But if we dig deeper, and look for the root cause of the "not my problem" phenomenon, we'll find it in good (or rather evil) old practices such as "divide and conquer" and setting one disenfranchised community against another.

"Not our problem" is an adequate name for this wonderful story, which I found thanks to my wonderful storytelling on-line (and off line) colleague, Norm Perrin. I think it makes a compelling case to my point about multiple wrongs adding up to a disaster.

kingThe King who could not be bothered. Illustration by Daniel Gouri De Lima

It is a story of king standing on the porch overlooking his kingdom, eating a rice puff with honey. A drop of honey falls from the rice cake to the street below, but the king could not be bothered to send someone to clean it, because "it is not our problem". Well, the single drop of honey causes great mayhem that leads to a full-fledged war, destruction and death. The king thought that the problem he caused will simply go away, or fixed by the terrible violence that ensued. It is a story of corrupt and obtuse power and about "divide and conquer" at its worst.

And now I have written my last word of interpretation. Now I will let the story do its work, with love and patience. Please read the full story here:

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

המלך על המרפסת או "זו לא הבעיה שלנו"

עבודה לשינוי חברתי היא מלאכה של אהבה. ושל סבלנות. ולפעמים גם של זעם קדוש ותסכול. אבל בסופו של דבר זה חוזר לאהבה וסבלנות. עבודה לשינוי חברתי זה גם לדעת לדאוג לעצמנו ולאחרים/ות, שלא נישחק יתר המידה, שלא נאבד את הניצוץ, את התשוקה ואת האמונה ביכולת לשנות.

עבודה מתמשכת לשינוי חברתי היא גם בחירה מרצון ומדעת לפעול לא פעם מהשוליים; להתעקש לעשות ולדבר על נושאים שלא חשובים לאף אחד, או להיפך, שליותר מדי א/נשים עם יותר מדי כוח אין שום עניין שהסדר הרדום של הדברים יופר.

בשבילי, עבודה לשינוי חברתי היא גם חיפוש מתמיד אחרי סיפורי העומק שחותרים תחת מאמצי השינוי, כמו גם הסיפורים שיעוררו השראה ויעניקו כוח להמשיך. רוב הזמן אני מתעקשת לשמור על רוח חיובית, כמעט דביקה לפעמים. ברגעים הקשים, כשאין מספיק קסם או כוח, הסיפורים מחזירים לי את המיקוד. ויותר מהסיפורים, אלה הא/נשים שחלקו עמי את הסיפורים שמחזירים אותי לאיזון, שמזכירים לי שהמסע הזה לשינוי לא נועד לרכי לבב, למפונקים, או למחפשים סיפוקים מהירים.

ועוד, עבודה לשינוי חברתי עמוק ומשמעותי פירושה לחפש תמיד את הקשר בין סוגיות; להתחקות אחר בעיה עד לשורש, עד למקום בו מתגלה המקור שלה, בו היא חוברת לבעיות אחרות, לעוולות חברתיות ופוליטיות אחרות.

מאחר שהגעתי לגיל בו חשוב מאוד לשמור על הבריאות, הגופנית והנפשית גם יחד, אני מתרגלת, כפי שציינתי קודם לכן חשיבה חיובית. רוב הזמן זה ממש עובד, אבל יש דברים שמאיימים לקרוע את שלמת החיוביות שאני מקפידה להתעטף בה. אחד מהם הוא מה שאני מכנה: The two wrongs make a right principle או עיקרון שתי העוולות המקזזות זו את זו. העיקרון הזה מופעל תדיר כדי להדוף עובדות על עוולות שהן – איך לומר את זה – "לא הבעיה שלי", כלומר, עוולות שגורמות סבל למישהו אחר, אבל לא לי. "זה לא הבעיה שלנו" הוא אחד מסיפורי העומק שחוסמים תהליכי שינוי חברתי; כי כדי לחולל שינוי צריך הרבה א/נשים שאכפת להם/ן.


אז איך עובד עיקרון העוולות המקזזות זו את זו? נורא פשוט, הנה שתי דוגמאות:

"ביבי הסית נגד הערבים? ומה יש לך להגיד על חצרוני"? (ובמילים אחרות, לא באמת אכפת לי משיח הסתה, כל עוד הוא לא פוגע בי)

"יש אפליה נגד נשים בישראל? ומה יש לך להגיד על מצבן של נשים בסוריה או בסעודיה"? (כן, כי מהנשים בסוריה ממש אכפת לך, ובגלל זה אין לך זמן לדאוג בקשר לאי שוויון מגדרי בישראל)

אני יכולה להמשיך, אבל נדמה לי שהבנתם/ן איך העיקרון הזה עובד. מוזמנים/ות להוסיף את הדוגמאות החביבות עליכם/ן.

אבל החיפוש אחר השורש של עיקרון העוולות המקזזות זו את זו מוביל בסופו של דבר אל פרקטיקות המוכרות לנו היטב; מי ביקש "הפרד ומשול" ולא קיבל? מי חיפשה שיסוי של קהילות מודרות זו נגד זו ולא מצאה? בסוף נקבל איזו התנצלות מדומה בחצי פה ואיזו אמירה חסרת משמעות על "הגיע הזמן לאחות את הקרעים", כי הרי "זו לא באמת הבעיה שלנו".

"זו לא הבעיה שלנו". כך נקרא הסיפור שנפל בחיקי כפרי בשל בעזרת חברים/ות נהדרים/ות ברשת, כאשר ביקשתי את עזרתם/ן למצוא סיפור שמדגים את העיקרון ששתי עוולות אף פעם לא מייצרות משהו חיובי.

זהו סיפור על מלך אחד המתבונן על ממלכתו ממרום המרפסת, בעודו נוגס בהנאה בפריכית אורז בדבש. טיפת דבש ניגרת ונופלת ברחוב, אך המלך אינו חושב שעליו לנקות אותה, כי הרי "זו לא הבעיה שלנו". טיפת הדבש האחת גורמת בסופו של דבר למלחמת אחים איומה, להרס ולחורבן, כי המלך חשב שהבעיות שעוררה טיפת הדבש שלו פשוט יחסלו זו את רעותה. זהו סיפור על אטימות שלטונית, על "הפרד ומשול", ועל עוולות שמעולם אינן מקזזות זו את זו.

kingהמלך שלא הטריח את עצמו. איור: דניאל גורי-דה לימא

וזהו. לא עוד מילה של פרשנות. צריך לתת לסיפורים לעשות את העבודה שלהם. באהבה ובסבלנות. את הסיפור המלא אפשר לקרוא כאן, בבלוג של שחרזדה:


פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

The Naked King

The Naked King*

Would I do it all over again? I would like to say yes, of course! But when I think of the price I paid, that my family paid, I have to say, I do not know. If I knew then what the future held for my family, and me, perhaps I would have kept silent like everybody else did.

Those were my five minutes of claim to fame. And why? For screaming at the top of my lungs that which no one else dared to say, because they were afraid everyone will think they were stupid. Yoy will not believe what fear does to people. I remember it like it was yesterday; I was sitting on my father's shoulders to see our king showing off his new clothes. Surrounded by horses and trumpets, he walked, his head upright, and waved majestically at the crowd, with only his throne on his head, and his underwear. I remember my father's shoulders shivering under my weight. Now I know that he was swallowing his laughter; trying hard not to giggle. And everyone kept waving their flags and calling "Hail King!" as if nothing unusual or out of the ordinary was going on; as if our king, a chubby little man, was NOT walking the main street in his underwear.

So I sat there, on my father's shivering shoulders, and I just could not understand why none of the grownups around us – including my own father – said nothing; is it possible that they did not see what I saw? Finally, I could not hold it in anymore and I yelled, "The king is naked! And suddenly there was a terrible silence, and the band stopped playing, and everyone looked at me with tremendous relief and great horror; relief, because they realized they were not stupid for not seeing the king's new clothes; and horror, because they knew what will ensue.

I was only five years old at the time, so they could not really do anything to me, but the Crown charged my father with for high treason, libel and defamation. This broke him completely; it broke all of us. He spent a fortune on legal defense fees, and eventually they settled out of court. My father pleaded guilty for failing to educate me and instill the fear of King in me. This whole story destroyed our family. My father went bankrupt, and he and my mother fought ceaselessly; he blamed her for spoiling ne rotten, and she claimed that I inherited all my bad habits from him, including his big mouth. Truth is, they both blamed me; for seeing and speaking truth to power.

So all I had left were my five minutes of fame for that brief moment when I released everyone from the big lie and for the terrible fear of being stupid. However, when they saw when happened to my father, they went being to being mute and afraid. Truth is, I do not blame them.

They did blame me, though, because everything went from bad to worse afterwards. The story tells us that the king was thrown from the throne, and that the lying, thieving tailors fled the city. But it wasn't like that. The king fired a minister or two and waged war on the neighboring city, and everyone forgot all about him being naked, because he was really good at waging wars. And at times of war everyone keep silent, because wars are really scary.

So you are asking me if I would have done it again. Well, I guess I did inherit my father's big mouth, but yes, I would have yelled that the king is naked; but I would make sure that I was not alone. I would have made everyone yell at the top of their lungs together; because a king can terrorize one kid and his family, but not a whole city.

*Dedicated with love to the boy who yelled, "The King is Naked"!

המלך עירום

Illustration by: Daniel Gouri De Lima

Growing up, I was like that boy in Hans Christian Andersen's story, "The Emperor's New Clothes". I was honest, straightforward, and said things as they were, through the eyes of a child. Over the years, I learned that sometimes there is a price to be paid for being honest. Thing is, I am bad liar. I think I became an artist of words and stories so that I could speak my mind in a way that would make people listen. Because the art of storytelling is about making people listen, and share, and think and feel, and shake the dust off the shelves of their hearts.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | כתיבת תגובה