From Memory to Hope

As a Jewish-Israeli, woman, Memorial Day has always been a most significant day for me. In 1967, when I was 5, I lost my beloved cousin Nimrod in the Six Day War; and ever since, it has always been a day of profound and contained personal pain. As a feminist and human rights and peace activist, I search for the unheard voices of women; I search for words of solace and compassion.
So when the Rabbi of our small Reform Congregation in Kiryat Yovel in Jerusalem asked me to participate in a Havdalah ceremony, marking the transition from Memorial Day to Independence Day, I felt honored. I knew I would want to write words of solace and compassion, and that I would look for inspiration in the words of wise women, near and far.
Here is what I wrote for the Havdalah ceremony that will take place tonight, at First Station in Jerusalem.

Pain, Memory and Hope
"The soul doesn't have set holidays," my grandmother, Gila Gouri of blessed memory, used to say.
Such a short sentence, merely six words, yet in that sentence my grandmother revealed her deepest wisdom and understanding of the human soul: – Our souls do not observe the calendar.
My grandmother's saying takes on particular significance as we transition from Memorial Day to Independence Day – from the memory of those who fell in battle and conflict to the joyful celebrations of our independence and sovereignty. The transition is difficult, because our souls keep to their own rhythm, and they cannot feel pain or joy according to the cycle of the sun as it rises and sets.

EMILY DEmily Dickenson

"After great pain, a formal feeling comes," wrote Emily Dickenson in her wonderful poem about the paralyzing, freezing sense of pain that breaks our hearts. This is the pain of loss, the pain we feel when someone dearest of all is no more; the sorrow of the longing that can never end. Perhaps, today, those who have lost their dearest ones feel that pain more sharply. Today, we are called upon to remember not only those who have gone, but also those who carry the pain and memory in their hearts every day and each moment. At this moment of Havdalah, of Transition, we are called upon to recognize that among us are many for whom the memory – whether it is fresh or a memory that they have carried for years – persists and goes on even after the ceremony ends and as the vivid fireworks light up the skies.
And Grandmother Gila also used to say, "We live as long as the living remembers us." Memory is our way to keep those who have gone among us, to carry them with us. Memory sharpens the pain of loss, but at the same time, it keeps alive the love that we felt towards those who have fallen, maintaining it as a living, breathing emotion.
This moment marks the transition from memory to hope, from pain and loss to the excitement of celebration. The human heart is the strongest of all our muscles. Pain paralyzes and freezes the heart, until it feels that it will break. Joy, love and hope expand our hearts beyond all limits. At this moment of Havdalah, we ask our souls to contract into the pain of memory and to expand into love and hope; at this moment of Havdalah, we call on our hearts to contain both that that brings us pain and that that brings us joy. The heart can do this, we can do this, and this moment of Havdalah is intended to enable us all, as a community, to perform this complicated transition together.
At this moment of transition from holy to holy, we remember those who have died and we commit ourselves before them to do all that is in our power to create life filled with hope and peace and lives filled with compassion.

English translation by Etta Prince-Gibson

פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

כאב, זיכרון ותקווה

הימים הלאה, שבין יום השואה ועד יום הנכבה, ימי אביב השזורים בחורף המסרב להיפרד.
ואלה הם ימים של זיכרון קולקטיבי וזהויות קולקטיביות ומתח אישי שנובע מהילוך זהיר בין זהויות והשתייכויות.
התבקשתי השנה לקחת חלק ולכתוב דברים לטקס הבדלה בין יום הזיכרון ליום העצמאות. ההזמנה הזו, שריגשה אותי מאוד, גם חייבה אותי לחפש ולמצוא את הקול שלי בהקשר של מעמד קולקטיבי.
מלאכת הכתיבה, כרגיל, הייתה רצופה כתיבות ומחיקות, מתוך מודעות עמוקה לדברים השייכים למעמד לבין אלה השייכים לי. אבל דבר אחד היה לי ברור; אני כותבת כאישה, ואני רוצה להביא קולות של נשים אל המעמד הזה, כי לנשים יש דברים חשובים לומר על אובדן וזיכרון ועל הנפש הנקרעת מרצון.
הנה הדברים שאשא הערב בטקס ההבדלה. על הבמה יהיו איתי לא רק סבתי ואמילי דיקנסון, שאותן בחרתי לצטט, אלא עוד נשים רבות, הנושאות בנפשן סיפורים של כאב, זיכרון ותקווה לעתיד טוב וצודק יותר.

כאב, זיכרון ותקווה

"אין חגים קבועים לנפש", אמרה סבתי עליה השלום, גילה גורי. משפט קצר בן ארבע מילים הטומן בחובו חוכמה והבנה עמוקה של הנפש האנושית, שאינה כפופה למחזוריות של לוח השנה. האמרה הזו של סבתי מקבלת משמעות מיוחדת בהקשר של המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות; המעבר מהתייחדות עם זכר הנופלים לחגיגות של שמחת העצמאות והריבונות. זהו מעבר קשה, מפני שלנפש יש קצב משלה והיא אינה יכולה לכאוב או לשמוח על פי המחזוריות של השמש הזורחת ושוקעת.
"אחרי כאב גדול, משתררת תחושה רשמית", כתבה אמילי דיקנסון בשירה הנפלא, על תחושת הכאב המאבנת, המקפיאה, הגורמת ללבנו להישבר. זהו כאב האובדן; זהו הצער על לכתו של היקר לנו מכל, זהו יגון הגעגוע שלעולם אינו בא על סיפוקו . וביום הזה, אלה אשר איבדו את היקרים להם מכל חווים את הכאב הזה אולי ביתר שאת. ביום הזה אנו נדרשים לזכור את הנופלים, אך גם את אלה שנושאים בלבם בכל יום ובכל רגע את הכאב ואת הזיכרון. במעמד ההבדלה הזה אנו נדרשים להכיר בכך כי יש בקרבנו רבים אשר בעבורם הזיכרון – בין אם טרי או כזה הנישא שנים רבות – נמשך ומתמשך גם כאשר תם הטקס וזיקוקין בשלל צבעים מאירים את השמיים.

גילה גוריסבתי, גילה גורי ז"ל
ועוד אמרה סבתי גילה, כי "אנו חיים כל עוד חיים אלה הזוכרים אותנו". הזיכרון הוא דרכנו להותיר את הנופלים עמנו, לשאת אותם אתנו. הזיכרון מעורר ביתר שאת את כאב האובדן, אך באותה נשימה הוא משמר את האהבה שרחשנו לאלה שהלכו מאתנו כרגש חי ופועם.
השעה הזו מסמנת את המעבר מזיכרון לתקווה, מכאב האובדן להתרגשות החגיגות. הלב האנושי הוא השריר החזק מכולם. הכאב מאבן ומקפיא אותו, עד כי הוא חושב להישבר. השמחה, האהבה והתקווה מרחיבות את הלב עד אין גבול. במעמד ההבדלה הזה, אנו דורשים מלבנו להתכווץ בכאב הזיכרון ולהתרחב באהבה ובתקווה; במעמד ההבדלה הזה אנו מבקשים מלבנו להכיל בתוכו את המכאיב ואת המרחיב. הלב מסוגל לכך, אנו מסוגלים לכך, ומעמד ההבדלה הזה נועד לאפשר לנו כקהילה לעשות יחדיו את המעבר המורכב הזה.
ברגעים הללו, במעמד ההבדלה בין קודש לקודש, אנו זוכרים את הנופלים ומתחייבים בפניהם לעשות כל אשר ביכולתנו כדי להבטיח כאן חיים של תקווה ושלום, חיים שהחמלה שורה עליהם.

פורסם בקטגוריה סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים , , , , , , | 3 תגובות

Two Wrongs Don't Make a Right

Working for social change is a labor of love and patience; at sometimes, of rage and righteous indignation. But at the end of the day it is mostly about love and patience. Working for social change is also about knowing to care for ourselves and for others; so that we will not burn out too much, or lose our spark, our passion and our belief that change is possible.

Those who dedicate their lives to this labor of love often make a conscientious choice to operate from the margins; they insist on doing something and talking about issues that only a few actually care about; or even worse, that too many people with power who wish for things to stay just the way they are…

For me, working for social change means constantly looking for the deep narratives that undermine or hamper efforts for positive change, as well as for inspirational stories that spark the passion and endow people with the power and determination to go on. Most of the time I insist on maintaining a positive and hopeful attitude. However, when that does not work; when I am simply short of magic or the strength to go on, I find solace in stories. The stories sustain me; and the people who shared their stories with me remind me that the quest for social change is not for the weak of heart, nor for those who seek quick fixes and immediate gratification.

Moreover, working for deep, structural change means that we must always look for connections; for the shared sources of social and political problems and ills. Of course, this complicates things even more.

Well, since I am at an age when it is important for a woman to maintain her physical health and overall well-being, I practice – as I mentioned earlier – positive thinking. It really works, well, most of the times… There are things, however, that really threaten to punch holes in my "Miss Positivity" robe. One of them is what I like to call "the Two Wrongs Make a Right Principle"; when people believe – or claim – that one social ill can actually make another one acceptable. Truth is, it is a mechanism of denial or of avoiding doing something to correct a wrong that is, well, hmmm, "not our problem".

TWO WRONGS

"Not our problem" is one of the deep narrative that hamper social change efforts. It is when people just cannot be bothered with a problem that does not affect them; be it poverty, inequality, modern slavery or violence. The things is, we are all affected by those wicked problems. But if we dig deeper, and look for the root cause of the "not my problem" phenomenon, we'll find it in good (or rather evil) old practices such as "divide and conquer" and setting one disenfranchised community against another.

"Not our problem" is an adequate name for this wonderful story, which I found thanks to my wonderful storytelling on-line (and off line) colleague, Norm Perrin. I think it makes a compelling case to my point about multiple wrongs adding up to a disaster.

kingThe King who could not be bothered. Illustration by Daniel Gouri De Lima

It is a story of king standing on the porch overlooking his kingdom, eating a rice puff with honey. A drop of honey falls from the rice cake to the street below, but the king could not be bothered to send someone to clean it, because "it is not our problem". Well, the single drop of honey causes great mayhem that leads to a full-fledged war, destruction and death. The king thought that the problem he caused will simply go away, or fixed by the terrible violence that ensued. It is a story of corrupt and obtuse power and about "divide and conquer" at its worst.

And now I have written my last word of interpretation. Now I will let the story do its work, with love and patience. Please read the full story here: http://storywise.com.sg/storytelling/a-little-drop-of-honey

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

המלך על המרפסת או "זו לא הבעיה שלנו"

עבודה לשינוי חברתי היא מלאכה של אהבה. ושל סבלנות. ולפעמים גם של זעם קדוש ותסכול. אבל בסופו של דבר זה חוזר לאהבה וסבלנות. עבודה לשינוי חברתי זה גם לדעת לדאוג לעצמנו ולאחרים/ות, שלא נישחק יתר המידה, שלא נאבד את הניצוץ, את התשוקה ואת האמונה ביכולת לשנות.

עבודה מתמשכת לשינוי חברתי היא גם בחירה מרצון ומדעת לפעול לא פעם מהשוליים; להתעקש לעשות ולדבר על נושאים שלא חשובים לאף אחד, או להיפך, שליותר מדי א/נשים עם יותר מדי כוח אין שום עניין שהסדר הרדום של הדברים יופר.

בשבילי, עבודה לשינוי חברתי היא גם חיפוש מתמיד אחרי סיפורי העומק שחותרים תחת מאמצי השינוי, כמו גם הסיפורים שיעוררו השראה ויעניקו כוח להמשיך. רוב הזמן אני מתעקשת לשמור על רוח חיובית, כמעט דביקה לפעמים. ברגעים הקשים, כשאין מספיק קסם או כוח, הסיפורים מחזירים לי את המיקוד. ויותר מהסיפורים, אלה הא/נשים שחלקו עמי את הסיפורים שמחזירים אותי לאיזון, שמזכירים לי שהמסע הזה לשינוי לא נועד לרכי לבב, למפונקים, או למחפשים סיפוקים מהירים.

ועוד, עבודה לשינוי חברתי עמוק ומשמעותי פירושה לחפש תמיד את הקשר בין סוגיות; להתחקות אחר בעיה עד לשורש, עד למקום בו מתגלה המקור שלה, בו היא חוברת לבעיות אחרות, לעוולות חברתיות ופוליטיות אחרות.

מאחר שהגעתי לגיל בו חשוב מאוד לשמור על הבריאות, הגופנית והנפשית גם יחד, אני מתרגלת, כפי שציינתי קודם לכן חשיבה חיובית. רוב הזמן זה ממש עובד, אבל יש דברים שמאיימים לקרוע את שלמת החיוביות שאני מקפידה להתעטף בה. אחד מהם הוא מה שאני מכנה: The two wrongs make a right principle או עיקרון שתי העוולות המקזזות זו את זו. העיקרון הזה מופעל תדיר כדי להדוף עובדות על עוולות שהן – איך לומר את זה – "לא הבעיה שלי", כלומר, עוולות שגורמות סבל למישהו אחר, אבל לא לי. "זה לא הבעיה שלנו" הוא אחד מסיפורי העומק שחוסמים תהליכי שינוי חברתי; כי כדי לחולל שינוי צריך הרבה א/נשים שאכפת להם/ן.

TWO WRONGS

אז איך עובד עיקרון העוולות המקזזות זו את זו? נורא פשוט, הנה שתי דוגמאות:

"ביבי הסית נגד הערבים? ומה יש לך להגיד על חצרוני"? (ובמילים אחרות, לא באמת אכפת לי משיח הסתה, כל עוד הוא לא פוגע בי)

"יש אפליה נגד נשים בישראל? ומה יש לך להגיד על מצבן של נשים בסוריה או בסעודיה"? (כן, כי מהנשים בסוריה ממש אכפת לך, ובגלל זה אין לך זמן לדאוג בקשר לאי שוויון מגדרי בישראל)

אני יכולה להמשיך, אבל נדמה לי שהבנתם/ן איך העיקרון הזה עובד. מוזמנים/ות להוסיף את הדוגמאות החביבות עליכם/ן.

אבל החיפוש אחר השורש של עיקרון העוולות המקזזות זו את זו מוביל בסופו של דבר אל פרקטיקות המוכרות לנו היטב; מי ביקש "הפרד ומשול" ולא קיבל? מי חיפשה שיסוי של קהילות מודרות זו נגד זו ולא מצאה? בסוף נקבל איזו התנצלות מדומה בחצי פה ואיזו אמירה חסרת משמעות על "הגיע הזמן לאחות את הקרעים", כי הרי "זו לא באמת הבעיה שלנו".

"זו לא הבעיה שלנו". כך נקרא הסיפור שנפל בחיקי כפרי בשל בעזרת חברים/ות נהדרים/ות ברשת, כאשר ביקשתי את עזרתם/ן למצוא סיפור שמדגים את העיקרון ששתי עוולות אף פעם לא מייצרות משהו חיובי.

זהו סיפור על מלך אחד המתבונן על ממלכתו ממרום המרפסת, בעודו נוגס בהנאה בפריכית אורז בדבש. טיפת דבש ניגרת ונופלת ברחוב, אך המלך אינו חושב שעליו לנקות אותה, כי הרי "זו לא הבעיה שלנו". טיפת הדבש האחת גורמת בסופו של דבר למלחמת אחים איומה, להרס ולחורבן, כי המלך חשב שהבעיות שעוררה טיפת הדבש שלו פשוט יחסלו זו את רעותה. זהו סיפור על אטימות שלטונית, על "הפרד ומשול", ועל עוולות שמעולם אינן מקזזות זו את זו.

kingהמלך שלא הטריח את עצמו. איור: דניאל גורי-דה לימא

וזהו. לא עוד מילה של פרשנות. צריך לתת לסיפורים לעשות את העבודה שלהם. באהבה ובסבלנות. את הסיפור המלא אפשר לקרוא כאן, בבלוג של שחרזדה: http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?entryId=1784094&skip=1

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

The Naked King

The Naked King*

Would I do it all over again? I would like to say yes, of course! But when I think of the price I paid, that my family paid, I have to say, I do not know. If I knew then what the future held for my family, and me, perhaps I would have kept silent like everybody else did.

Those were my five minutes of claim to fame. And why? For screaming at the top of my lungs that which no one else dared to say, because they were afraid everyone will think they were stupid. Yoy will not believe what fear does to people. I remember it like it was yesterday; I was sitting on my father's shoulders to see our king showing off his new clothes. Surrounded by horses and trumpets, he walked, his head upright, and waved majestically at the crowd, with only his throne on his head, and his underwear. I remember my father's shoulders shivering under my weight. Now I know that he was swallowing his laughter; trying hard not to giggle. And everyone kept waving their flags and calling "Hail King!" as if nothing unusual or out of the ordinary was going on; as if our king, a chubby little man, was NOT walking the main street in his underwear.

So I sat there, on my father's shivering shoulders, and I just could not understand why none of the grownups around us – including my own father – said nothing; is it possible that they did not see what I saw? Finally, I could not hold it in anymore and I yelled, "The king is naked! And suddenly there was a terrible silence, and the band stopped playing, and everyone looked at me with tremendous relief and great horror; relief, because they realized they were not stupid for not seeing the king's new clothes; and horror, because they knew what will ensue.

I was only five years old at the time, so they could not really do anything to me, but the Crown charged my father with for high treason, libel and defamation. This broke him completely; it broke all of us. He spent a fortune on legal defense fees, and eventually they settled out of court. My father pleaded guilty for failing to educate me and instill the fear of King in me. This whole story destroyed our family. My father went bankrupt, and he and my mother fought ceaselessly; he blamed her for spoiling ne rotten, and she claimed that I inherited all my bad habits from him, including his big mouth. Truth is, they both blamed me; for seeing and speaking truth to power.

So all I had left were my five minutes of fame for that brief moment when I released everyone from the big lie and for the terrible fear of being stupid. However, when they saw when happened to my father, they went being to being mute and afraid. Truth is, I do not blame them.

They did blame me, though, because everything went from bad to worse afterwards. The story tells us that the king was thrown from the throne, and that the lying, thieving tailors fled the city. But it wasn't like that. The king fired a minister or two and waged war on the neighboring city, and everyone forgot all about him being naked, because he was really good at waging wars. And at times of war everyone keep silent, because wars are really scary.

So you are asking me if I would have done it again. Well, I guess I did inherit my father's big mouth, but yes, I would have yelled that the king is naked; but I would make sure that I was not alone. I would have made everyone yell at the top of their lungs together; because a king can terrorize one kid and his family, but not a whole city.

*Dedicated with love to the boy who yelled, "The King is Naked"!

המלך עירום

Illustration by: Daniel Gouri De Lima

Growing up, I was like that boy in Hans Christian Andersen's story, "The Emperor's New Clothes". I was honest, straightforward, and said things as they were, through the eyes of a child. Over the years, I learned that sometimes there is a price to be paid for being honest. Thing is, I am bad liar. I think I became an artist of words and stories so that I could speak my mind in a way that would make people listen. Because the art of storytelling is about making people listen, and share, and think and feel, and shake the dust off the shelves of their hearts.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

המלך עירום*

המלך עירום*

את שואלת אם הייתי עושה את הכל שוב? הייתי רוצה להגיד לך שכן, בוודאי! אבל כשאני חושב על המחיר ששילמתי, שהמשפחה שלי שילמה, אני מודה שאני לא יודע. אם הייתי יודע מה שאני יודע היום, אולי הייתי בולע את הצחוק שלי בשקט כמו כולם.

אלה היו חמש הדקות של התהילה שלי. ועל מה? על שצעקתי בקול את מה שכולם ראו ולא העזו לומר כדי שלא יחשבו שהם טיפשים. מדהים כמה אפשר להפחיד אנשים. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. ישבתי על הכתפיים של אבא שלי כדי לראות את המלך שלנו מציג לראווה את בגדיו החדשים במסגרת המצעד הצבאי השנתי. לפניו נסע נגמ"ש ומאחוריו טנק וחיילים חמושים נפנפו לקהל לשלום. ובאמצע כל זה הוא צעד לו, בראש זקוף, כשרק כתר לראשו ותחתונים לגופו, ונופף להמונים באדנות. אני זוכר שהרגשתי את הכתפיים של אבא שלי רועדות, היום אני יודע שהוא פשוט התאפק שלא לצחוק בקול רם וכלא את הצחוק בגוף שלו. כולם המשיכו לנפנף בדגלים ולקרוא "יחי המלך" כאילו כלום לא קרה. כאילו שאין שום איש שמנמן בתחתונים עם כתר לראשו צועד ברחוב הראשי, בתווך בין נגמ"ש לטנק, כי חוץ מהבגדים שלו, מלחמות היו הדבר שהמלך שלנו הכי אהב.

ואני ישבתי על הכתפיים הרועדות של אבא שלי ולא הבנתי למה אף אחד לא אמר שום דבר. הרי לא ייתכן שהם לא ראו מה שאני ראיתי. בסוף לא התאפקתי יותר וצעקתי "המלך עירום!" ופתאום נהיה שקט והתזמורת הפסיקה לנגן וכולם הסתכלו עליי בתערובת של הקלה גדולה ואימה גדולה. הקלה, כי הם לא טיפשים כמו שהם חשבו בגלל שהם לא ראו את המחלצות של המלך, ואימה, כי הם ידעו מה הולך לקרות עכשיו.

אני הייתי רק ילד בן חמש, אז הם לא ממש יכלו לעשות לי כלום, אבל בית המלוכה תבע את אבא שלי על הוצאת דיבה ולשון הרע ועל חינוך לקוי ובגידה במלכות. זה שבר אותו. את כולנו. כל הכסף שהלך על עורכי דין משך שנים עד שבסוף הם הגיעו לפשרה ואבא שלי הודה בעוון מופחת; כישלון בחינוך ואי השתת משמעת על בנו. הסיפור הזה הרס את המשפחה שלנו. העסק של אבא התרסק, הוא ואמא רבו כל הזמן. הוא טען שהיא פינקה אותי יותר מדי ולא לימדה אותי דרך ארץ. היא טענה שאת הפה הגדול שלי ירשתי ממנו. אבל האמת היא ששניהם האשימו בעיקר אותי. שראיתי ולא יכולתי לסתום את הפה.

אז מה שנשאר לי היו חמש דקות התהילה שלי. הזמן הקצר הזה שבו שחררתי את כולם מהשקר הגדול, מהפחד שהם טיפשים. אבל כשהם ראו מה עשו לאבא שלי בגלל זה הם חזרו לפחד ולשתוק, לשתוק ולפחד. אני לא מאשים אותם.

אבל הם האשימו אותי, כי אחרי זה הכל נהיה עוד יותר גרוע. בסיפורים כתוב שהמלך הודח ושהחייטים הרמאים ברחו ולא חזרו. אבל סיפורים לחוד ומציאות לחוד. המלך פיטר כמה שרים ויצא למלחמה עם המדינה השכנה וכולם שכחו מהר מאוד שהוא ערום, כי במלחמות הוא היה טוב. הכי טוב. וכשיש מלחמות כולם עוד יותר מפחדים, כי זה באמת מפחיד.

אז את שואלת אם הייתי עושה הכל שוב היום? טוב, כנראה שבאמת ירשתי את הפה הגדול של אבא שלי, אבל כן, הייתי צועק שוב שהמלך עירום אבל הפעם לא הייתי צועק לבד. הייתי דואג שהמון אנשים יצעקו יחד איתי, כי מלך עירום יכול להפחיד ילד אחד ואת ההורים שלו, אבל לא עיר שלמה.

*מוקדש באהבה לילד שצעק "המלך עירום!"

המלך עירום

האנס כריסטיאן אנדרסן, הידוע בסיפוריו האפלים, כתב את הסיפור הזה ב-1837. על בסיס סיפור עם שהתגלגל מדור לדור, שסופר כשעוד היו מלכים בעולם. מספרי ומספרות הסיפורים של ימים עברו ידעו כבר אז את מה שאנו עדיין יודעות ויודעים היום; כמה קשה לצאת נגד הזרם, לשבור את השתיקה שנולדת מפחד, לומר את האמת.

בימים הרחוקים ההם, התמונה של המלך העירום המהלך לו אדנות בתחתוניו העניקה אתנחתא קומית ופורקן רגעי לנתינים שכרעו תחת נטל שלטונו של עריץ שלא ראה אותם ממטר. הצחוק במסתרים היה המעשה החתרני שהם יכלו להרשות לעצמם.

ואצלנו? אצלנו צועקים וצועקות מגגות העיר שהמלך עירום, בזבזן, מחרחר מלחמות, זורה פחד ולא מציע פתרונות לתרחישי האימה שהוא מייצר.

והוא? הוא מחפש מלחמות לחרחר, מאשים את המתנגדים לו בבגידה במלכות, ממשיך לנסות לזרות פחד.

בבחירות הקרובות שולחים ושולחות את המלך הביתה ושמים סוף לשנים של פחד, שנאה, מלחמות, עוני מתגבר וייאוש.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

Not a witch, nor a princess

The nettle leaves sting and bruise my fingers. Sometimes I remember to stop for a brief moment and suck the blood from them. Most of the times I just let it drip over the green leaves and taint their color. When one is silent for so long, your pain is mute, too. Besides, every minute I spend dwelling on my pain is a minute I don't spend weaving the nettle coats for my brothers, who are so tired of flying. I only think of them, and that gives me strength. If I think of myself too much I'll go crazy, and then what will be of the coats? Pain doesn't matter, nor does the muteness. Only the fear matters; what will happen if I don’t finish the coats on time, and then my brothers will have to go on flying forever. I wish I could fly, be a bird for while, and my brothers would be here, weaving a coat of nettle leaves for me. At least I'd be out of this cave.

I was the only one who didn’t hate the woman whom my father married to ease his loneliness My brothers hated her because she threatened their inheritance. I was very young and didn’t think about any of this. I just wanted a mother, because I never knew my birth mother. Everyone kept telling me how beautiful and kind and graceful she was and how I look just like her. I didn’t hate my father's new wife, because I longed for a mother; to comb my hair and to tell me bedtime stories and scold me. But she couldn’t stand the sight of us from the very beginning. She did not like my father, either. She thought he was a wimp and not ambitious enough. I think she was bored to death. She was a queen, yet she was unhappy. She would wonder the long, dark corridors of the palace and mumble to herself. I wished she would get up and do something, as long as she stopped her mumbling.

And she did. Oh my God, she certainly did. She put an evil spell on my brothers and turned into swans, and I had to take a vow of silence and weave coats from nettle leaves and keep silent, until the coats were ready, and then I would save them and end their misery. I matter now, and that is all that matters. When I am able to speak again and they no longer will be birds we can talk about everything; about how come they get to fly off together and I am sitting here all alone, bound to keep silent.

SIX SWANS

They hated her from the very beginning because she threatened their inheritance. I didn't have a right to it in the first place, so what do I care? I was to marry someone who did have an inheritance, some prince. And then I was to pretend that I am living happily ever after. Because how can you not be happy when all you have to worry about are the flowers for the dinner table?  .

So maybe this twist in the plot isn't so horrible after all. At least now I have a role. My brothers' faith depends on me. I can't sing, shout or curse, or even make a sound, because then the spell will never be broken and that would be horrible, because I will lose whatever family I have left.

And it’s not like I have anyone to talk to, anyway, and I talk to myself when no one ca hear. But I would have loved to talk to her, to my step-mother; I would like to ask her why she hated us so much. The women in the palace said she was overcome by jealousy, that she was haunted by the memory of my mother, who was to remain perfect, the way only meek and sweet dead queens can be. I personally think that this is only part of the story.  I think she really wanted to make something of herself; to have agency, to run things around the palace, but she learned quickly enough that it is not going to happen.  She had enormous energies and she couldn't do anything, so she turned to witchcraft.  Those are basically the two choices we women have; to be sweet and silent, or be a witch that can turn people into birds.

Truth is, I sympathize. I, like her, am a prisoner in this old and utterly un-politically correct book of fairy tales. I, like her, would have loved to have other alternatives. So in the meantime I sit here and weave coats of nettle leaves, and keep silent and bite my lips, waiting for someone to read my story and free me from my vow of silence.

Dedicated to the heroine of the tale of the six swans (or the three ravens). To read the tale, click here:  http://www.angelfire.com/me3/muppets/Story_ThreeRavens.html)

The thing with fairy tales; one needs to read them several times. The first time you just read it to enjoy the story; the trials and tribulations, the twists and turns in the plot, and finally, the happy end (in most cases). Then you read it again and get all worked up about the misogynistic point of view and how female protagonist are always destined to be either a wicked witch or a sweet and angelic – and often clueless – young girl with not an evil bone I her body.  And then you have to read it again and look for that which remains unsaid, and look for the gaps and wholes, and subvert the story and make it your own. That's what I did. I looked for what remains untold; I looked for what was absent; I looked at the context in which this story was originally told, and then at the context in which I am reading it now.

Folk tales were the newspapers and talk shows of the days of old. They addressed everything that was on people's mind: money, class and social stratification, fatal diseases and other perils, power struggles, loneliness and being orphaned, love and passion. The storytellers took the stories from one place to another, omitted or emphasized certain pieces as they saw fit. The storytellers broke the silence for those who needed them to do so. They did what they could within a system where wealth and power were the birthright of rulers who often lacked vision and resourcefulness.

I've been dwelling on this story for quite some time now. I mean what do I, an eloquent and hot-tempered woman, have to do with this meek and mute princess? Well, maybe I, who passionately insists that silence is not an option need to understand that sometimes, for some women, silence is the only option. Maybe I need to appreciate that being able to speak is a privilege. And what do I, the Jewish mother who dotes over her children, have to do with a witch of a step-mother who loathes her step-children? Because I, too, wonder around mumbling to myself when I do not know what to do with all that energy, this desire to make a difference. I need to converse with the witch and the princess because they both are a part of who I am. And I would venture and say that they are a part of what every woman is. There are very few wicked witches or meek princesses in the world. There are many women who, like me, are looking to find their voice somewhere in the middle, between these two impossible extremes.  Being either of them condemns you to horrible loneliness. Many women in this world strive to create a world of possibilities.

Epilogue: writing with a shaky hand

Using the keyboard rather than the pen did not take away that shiver in my hands. I've learned to recognize it, that sense of unease when wondering out of the comfort zone; when writing touches the bare, vulnerable skin; when the political is so personal; when I have something to loose, and that's scary.

Because words matter, and they should. Especially at a time when words are abused; when politicians talk themselves to death. Words matter, especially at a time when public discourse is so toxic and thorny, just like the nettle leaves from which the mute princess is weaving the coats for her brothers. Maybe she's keeping silent because she wants nothing to do with this toxic discourse. Maybe she knows that when she does speak up, she'll do it her own way.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | תגובה אחת