To Hagar. To Hijer.

To Hagar. Hijer. My sister.

After many years, I am once again reading about you and your story.  It is good that I am doing this, my dear one.  It reminds me how important you are in our history.  And the more I read, the more my soul is bound with yours.

You, Abraham's concubine, were passed on to Sarah, who passed you back to Abraham so that you would provide him with a son. Back and forth.  You were persecuted because you were a stranger, because you were loved and loving, because you didn't belong.

You were made up of all possible contradictions, in your life and after your death:  Royalty and slavery; a symbol of supreme maternal devotion but also of obedience to the patriarchal, economic, and class structure; the mother of Ishma'el, the founder of the Arab nation, the source of inspiration for religious texts but also the symbol of expulsion, of otherness.  So many words have been written about you, and I search for you in the mounds of interpretations, appropriations and sophisticated debates.

Your story is composed of infinite materials.  It is not one story, but rather, many.  And from these many, I sit and pull out the threads, one by one.  First, the thread of you and Sarah.  The woman who must have felt very ambivalent about you, burning with intimacy and jealousy.  I find myself angry with Sarah.  After all, you, the handmaiden, were the victim of a social and economic order that placed the will of your master above your own.  Perhaps both of you – you and Sarah – were victims of the patriarchal order that measured and valued women according to their ability to give birth, to produce heirs (preferably male, of course).  That same order that did not allow Sarah to create a close, loving relationship with you.

And then I pull out the thread of motherhood.  The thread that turned you into a model of devotion and grace.  When you put Ishma'el your son down, and went off to seek water and to spare him the sight of his mother weeping over his bitter fate. The fate that awaited both of you.  In the end, you were both saved.  Thanks either to your resourcefulness and tenacity or to the hand of God. The Bible tells us that God revealed himself to you.  At that moment, were you overcome with awe, or simply tremendously relieved that your life and the life of your son had been spared?

Expulsion_of_Ishmael_and_His_Mother

What did you want, Hagar?  Did anyone ever ask you what you wanted? You – who refused to sacrifice your only son whom you loved.  You – who withstood all of the tests.  What did you want?  What were you thinking about, as you sat in the desert, crying bitterly over your son?  Did you know then, as your were banished a second time, that your son would become a great nation?  That your banishment from the home of Abraham and Sarah would lead to one of the most bitter and harsh conflicts in history, a conflict that eats away at our hearts to this very day?

I cannot but think about what would be if Sarah had not demanded that you be sent away.  If Abraham had not given in, without even protesting.  Perhaps Isaac and Ishma'el would have grown up together as brothers, despite the age difference between them?  Our history in this space – as Arabs and Jews – would be very different.  And in these difficult times, I think about what we women – mothers, sisters, friends – can do to help to heal this open wound, to right the terrible historical wrong of your banishment.

I don’t know what you would have wanted.  They have all taken ownership of you.  Judaism. Islam.  Even Christian scholars have made their interpretations on your back.  I don't want to appropriate you, or your story, or your life.  But every so often, I would like to have another conversation with you.  If I may.

Written in 2010, for a special exhibition by feminist Mizrahi artist and leader, Shula Keshet, on Biblical Heroines

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , | השארת תגובה

להגר. להיג'ר.

להגר. הג'ר. אחותי.

אחרי שנים רבות שבתי וקראתי את סיפורך ואודותייך. וטוב שכך, יקירה. נזכרתי איזו דמות משמעותית את בתולדותינו. ככל שהוספתי לקרוא, נקשרה נפשי בנפשך.

את, שנמסרת כשפחה לאברהם, שמסר אותך לשרה, שמסרה אותך שוב לאברהם על מנת שתלדי לו בן, וחוזר חלילה. נרדפת בשל היותך זרה, בשל היותך אהובה ואוהבת, בשל היותך לא שייכת.

את היית עשויה מכל הניגודים האפשריים, בחייך ולאחר לכתך: בת מלוכה ושפחה, סמל למסירות אימהית עילאית וגם לצייתנות לסדר הפטריאכלי, הכלכלי, המעמדי; אם אבי האומה הערבית, ישמעאל, מקור השראה לטקסים דתיים וגם סמל למגורשות, לזרות, לאחרות. כל כך הרבה מילים נכתבו עלייך, ואני מחפשת אותך בין הררי הפרשנויות, השיוכים, ההתפלפלויות.

הסיפור שלך מורכב מאינספור חומרים. לא סיפור אחד הוא, אלא רבים. ואני יושבת ומושכת מתוך שלל הסיפורים חוטים חוטים. תחילה את החוט העוסק בך ובשרה. אותה אישה אשר ודאי חשה כלפייך רגשות מעורבים ביותר: קרבה וקנאה בוערת. ואני מוצאת את עצמי כועסת על שרה. הרי את, השפחה, היית קורבן לסדר חברתי וכלכלי אשר העמיד את רצון אדונייך לפני רצונך שלך. ואולי שתיכן – את ושרה – הייתן קורבנות של סדר פטריאכלי אשר מדד נשים והעריך אותן לפי יכולתן ללדת, להעמיד צאצאים (עדיף בנים, כמובן). אותו סדר אשר לא איפשר לשרה לכונן איתך יחסים של קרבה ואהבה.

ואני שולה את החוט של האימהות. החוט שהפך אותך למופת של מסירות ואצילות נפש. כאשר הנחת את ישמעאל בנך והרחקת בחיפוש אחר מים וגם על מנת שתוכלי לבכות מבלי שיחזה באמו ממררת בבכי על הגורל הצפוי לו. לשניכם. בסופו של דבר ניצלתם שניכם. בין אם בזכות התושייה והעקשנות שלך, ובין אם ביד האלוקים. המקרא מספר שהוא נגלה אלייך. האם חשבת באותו רגע על גודל הרגע, או פשוט חשת הקלה עצומה שהנה נצלו חיי בנך וחייך?

Expulsion_of_Ishmael_and_His_Mother

ומה רצית את, הגר? האם מישהו שאל אותך אי פעם מה רצונך? את, שסירבת להקריב את בנך יחידך אשר אהבת, אשר עמדת בכל המבחנים. מה רצית את? אילו מחשבות עלו בך, כאשר ישבת בלב המדבר, ממררת בבכי, על בנך? האם ידעת אז, כאשר גורשת בפעם השנייה, שבנך יהיה לעם גדול? שעם גירושכם מבית אברהם ושרה יוולד לו אחד הסכסוכים המרים והקשים, שהוא כמאכלת בלבבות עד עצם היום הזה?

אני לא יכולה שלא לחשוב מה היה קורה לולא דרשה שרה את גירושך. לולא הסכים לכך אברהם ללא ויכוח. אולי יצחק וישמעאל היו גדלים יחד כאחים, למרות הפרש הגילאים? כל ההיסטוריה שלנו כאן במרחב – ערבים ויהודים – הייתה יכולה להיראות אחרת. ואני תוהה בימים אלה איזה תפקיד אנו הנשים – האימהות, האחיות, החברות – יכולות למלא בריפוי הפצע הזה הפעור הזה, בתיקון הטעות ההיסטורית האיומה שהיא גירושך.

אינני יודעת מה היית רוצה. כולם ניכסו אותך. היהדות. האיסלאם, אפילו הפרשנים הנוצרים כתבו על גבך פרשנויות. אינני רוצה להיות עוד אחת שמנכסת אותך, את סיפורייך, את חייך. אבל הייתי רוצה להמשיך ולנהל איתך שיחות מידי פעם, אם אפשר.

נכתב לראשונה לתערוכה של האמנית והמנהיגה הפמיניסטית מזרחית שולה קשת "מסכת נשים".

shula k3מתוך התערוכה "מסכת נשים" פרי יצירתה של שולה קשת

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , , , | השארת תגובה

The Power of Stories

The power of stories and storytelling

Stories are a powerful thing. Stories evoke strong emotional reactions: fascination, enchantment, laughter, fear, indignation. Stories have power over us because they are made of the raw materials of our lives as human beings: love, hate, passion, conflict, competition, adventures, cruelty and kindness, overcoming obstacles and challenges, the victory of the mind and soul over matter and coercion, resourcefulness and wisdom, stupidity and innocence, faith, and more. Stories can helps us grapple with the darker corners of our being and celebrate the greatness of our human spirit.

Stories can remind us who we are, where we come from, and where we want to go. Consider for example the Odyssey, possibly the most famous tale of personal journey. After years and years of wondering and endless obstacles, adventures and temptations, Odysseus is finally able to find his way home after telling his story to others and to himself. Stories help us preserve our past, so that we may shape our own future.

Stories are not merely about facts, but are not the opposite of facts, either. Rather, they are an effective way of conveying information, in a more dramatic, picturesque, concise and inspiring manner. In that sense, stories can be a powerful toll in an organization's social marketing efforts.

A story well-told can unleash the power of other stories: it can help us tell owr own stories and illicit stories from others. Individual stories can then be woven together to tell a collective one: a community's, an organizations, a people.

To read more about the power of stories click here: https://docs.google.com/viewer?a=v&pid=sites&srcid=ZGVmYXVsdGRvbWFpbnxoYW11dGFsZ291cmljb25zdWx0NGdvb2R8Z3g6N2E3MDU3MmUzZmM3YzhhYg

If you want to learn more on how storytelling can benefit your group, your community, your organization, please wonder the pages of this blog, and then contact me at: consult4good@gmail.com or call: 972-52-5601859

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , , | השארת תגובה

My People

The plane finally landed at Oakland Airport. Only a short trip from there to the home of Akaya Windwood, the President of Rockwood Leadership Institute. I traveled all the way to California to participate in a Rockwood Art of Leadership Seminar, as part of a process of exploring the idea to bring the program to Israel. .
I have never met Akaya before. We spoke on the phone a couple of times and exchanged e-mails, and she invited me to stay with her over the weekend, before the seminar. The taxi drove up a peaceful street, and pulled over just as Akaya came out of the house to greet me, a tall, beautiful woman. I was so happy to finally meet her, and we embraced as if we were long time friends. I felt like I was home away from home.
The Art of Leadership seminar started on Monday afternoon. I was the oldest participant in the room, and the only one from Israel. It was March 2009. America was in love with its new black President, while in Israel; Benjamin Netanyahu was putting together another coalition. On that first evening, we stood in a circle, 24 people from different places, races, religions and genders, and with endless stories to share. Our two amazing trainers, Helen Kim and Toby Herzlich, asked us to say: who are my people?
- My people are my family…
- My people are my family and friends…
- My people are my friends and colleagues who are working to end racism and prejudice…
- My people are all those fighting for justice and equality…
The seminar was a truly transformative experience. I experienced a whole spectrum of emotions; I felt the pain of revelation, I shed some tears, and was inspired, and curious; I learned a great deal about my own leadership, my privilege, my responsibility. I discovered myself through the eyes of people I have just met, but I had to trust them to share their wisdom with me, and let me share mine with them. For four intense days they were “My People”, as we all shared in an experience of learning and discovery. It’s been five years since then, and what I learned there about myself, about leadership and about social change is still alive within me, like a potent “suspended release” medicine, that runs through my veins, through my system of values and beliefs.
And the learning and revelation continued, in the four years in which I was the program Director for the Rockwood Art of Collaborative Leadership for Social Change in Israel, thanks to the generous support of the Nathan Cummings Foundation and the Social Justice Fund. I met amazing people, our participants; so dedicated and passionate about their work, even when it gets so frustrating, challenging and downright unthankful. I met people who represent such a rich diversity of ethnic, national, gender, cultural and political identities. Each and every single one of them holds a special place in my heart. Our alumni in Israel, along with many other remarkable people I met during my 25 years in working for social change, are “My People”. I wish I could name each and every one of them, but the list will so long. My people are the feminist activists and professionals who never take a break to breath; my people are the human rights and peace people; the environmentalists, and those working to keep Judaism pluralistic and inclusive, and those fighting against racism and injustice, and all of those who insist to end the occupation. My people are kind. They are my kind of people.
And each and every one of them has a voice, loud and clear, complex and fascinating; a voice that holds a richness of identities, of stories, of affiliations. My people give me hope, despite the ill winds that keep blowing in our country, despite legislation initiatives that threaten to deepen the rifts between Jews and Palestinians. They give me hope, because I know that there are people, amazing people, who work to bring people together, to create circles of conversations, to create spaces for shared living.
It gives me great pleasure to host my people on my blog. And this time, I invite you to gather around an imagined fire place, or an imagined town hall, and listen to two of our Rockwood graduates in Israel: Shahad Abu-Hamad, a Palestinian pre-school teacher, a special education fairy godmother, and Prof. Daphna Golan. A Jewish scholar and educator, a magician in her own way, and the founder of the Academy-Community Partnership.

storyteller2The Storyteller, Illustration by Daniel Gouri de Lima

Power Failure/Shahad Abu-Hamad

Power failure
Darkness
Waiting for the light
Power failure
Painful memories
And people’s stories

System overload
Power failure
Pouring rain
Thunders roaring
The voices of whole nations
System overload
Power failure
Paralyzing thunders
And the rain washes away painful memories
Feeds a new scent of hope
A scent of love

Power failure
Darkness
Hot and cold
Will you make up your mind already…
Don’t say it’s impossible
We are out of words
Silence
Power failure.

This powerful poem was written at the end of a whirlwind week of the Israeli Memorial Day and Independence Day that were followed by a rain storm, in early May.

Learning with students, Acting for Change: a TED talk by Prof. Daphna Golan, Founding Director, Academy-Community Partnership

http://youtu.be/uvEwl2PHDgE

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | השארת תגובה

My People

המטוס נחת סוף סוף בשדה התעופה של אוקלנד. משם, הדרך לביתה של אקאיה ווינדווד, נשיאת רוקווד, כבר הייתה קצרה. נסעתי לקליפורניה הרחוקה כדי להשתתף בסמינר "אמנות המנהיגות לשינוי חברתי" של רוקווד, במסגרת תהליך החשיבה והתכנון על הבאת התוכנית של רוקווד לישראל.

לא פגשתי את אקאיה מעולם לפני כן. שוחחנו בטלפון כמה פעמים והתכתבנו הרבה, והיא הזמינה אותי להתארח אצלה בסוף השבוע שקדם לסמינר. המונית עצרה במעלה רחוב שקט ופורח, ואקאיה יצאה לקראתי. אישה גבוהה ויפה. התחבקנו בשמחה כמו חברות שנפגשות שוב אחרי זמן רב. הרגשתי כמי שהגיעה לבית אחרי מסע ארוך.

יומיים לאחר מכן התחיל הסמינר. הייתי הכי מבוגרת והישראלית היחידה. מרץ 2009. אמריקה מאוהבת בנשיא החדש והשחור שלה. בישראל עמל בנימין נתניהו על הרכבה של עוד ממשלה. בערב הראשון, ישבנו או עמדנו במעגל, 24 א/נשים ממקומות שונים, מגזעים שונים, דתות שונות, מגדרים שונים, ואינספור סיפורים מרתקים שטרם חלקנו. ונתבקשנו לומר בקצרה:

?Who are my people

"האנשים שלי הם המשפחה שלי"

"האנשים שלי הם משפחתי והחברים/ות שלי"

"הא/נשים שלי הם חבריי וחברותיי למאבק למען…"

"הא/נשים שלי הם/ן כל מי שמאמין בשוויון וצדק".

ארבעה ימים ביליתי שם. לעיתים דומעת, כואבת, בודדה, לעיתים מתרגשת ונסערת וסקרנית. למדתי שם המון, פגשתי את עצמי דרך עיניהם של א/נשים שזה עתה פגשתי, אך הייתי צריכה לסמוך עליהם/ן שיתמכו בלמידה שלי, שיעניקו לי מחוכמתם/ן וייתנו לי להעניק להם/ן משלי.  למשך ארבעה ימים גדושים ועמוסים גם הם היו "הא/נשים שלי", שותפים/ות לחוויה מטלטלת של גילוי ולמידה. חמש שנים חלפו מאז הסמינר ההוא והדברים שלמדתי שם על עצמי, על מנהיגות, על שינוי חברתי עדיין חיים בי, משתחררים כל פעם מחדש אל מערכת הדם והאמונות שלי.

הלמידה הזו נמשכה ונמשכת עד היום, אחרי שקיימנו בישראל ארבעה מחזורים של סמינר רוקווד לאמנות המנהיגות ושיתוף הפעולה לשינוי חברתי. פגשתי שם א/נשים מופלאים/ות, מסורים/ות, חדורי/ות אהבה לעשייה שלהם/ן, גם כאשר היא שוחקת עד דק, כפוית טובה לעתים, מתסכלת. פגשתי שם א/נשים שמייצגים/ות מגוון רחב ועשיר של זהויות לאומיות, אתניות, מגדריות, פוליטיות. כל אחת ואחד מהם נכנס/ה לי עמוק עמוק ללב. הם/ן, יחד עם עוד רבים/ות אחרים/ות שפגשתי במהלך חיי בשדה השינוי החברתי, הם "הא/נשים שלי".

ולכל אחד ואחת מהם/ן יש קול. קול חזק וצלול, מורכב ומרתק, קול שחובק עושר של זהויות, של סיפורים, של השתייכויות. "הא/נשים שלי" נוטעים בי תקווה שלמרות הרוחות הרעות שממשיכות לנשב כאן, למרות יוזמות חקיקה שנועדו לתקוע חיץ בין עמים, בין זהויות, שלמרות כל אלה, יש כאן א/נשים שהעשייה שלהם/ן מכוונת למפגש, להרחבה של מעגלים של שיחה, להרחבה של מעגלים של קיום ושל נשימה.

אז הפעם, אני מזמינה אתכם/ן להתכנס סביב אח מבוערת דמיונית או להתקבץ אל כיכר עיר משוערת, ולשמוע שתיים מהן. שהד אבו-חמד, מורה לגיל הרך, קוסמת לחינוך מיוחד, תושבת נווה שלום-ואחת אל סלאם, ודפנה גולן, מרצה, מורה, מחוללת נסים בדרכה שלה, מייסדת שותפות אקדמיה-קהילה ותושבת ירושלים.

 

storyteller2

מספרת הסיפורים

הפסקת חשמל/שהד אבו-חמד

הפסקת חשמל

חושך

מחכים לאור

הפסקת חשמל

זיכרונות כואבים

ימים ארוכים

וסיפורי אנשים

 

עומס ….

הפסקת חשמל

גשם שוטף

ברקים רועמים

קולות של עמים שלמים

 

עומס ….

הפסקת חשמל

רעמים משתקים

והגשם שוטף זיכרונות כואבים

מצמיח ריח חדש של תקווה

ריח של אהבה

 

הפסקת חשמל

חושך

חם וקר

אולי תחליטו….

אל תגידו אי אפשר

מילים כבר לא נותר

שקט

הפסקת חשמל.

 

"ללמוד עם סטודנטים, לפעול לשינוי" הרצאת טד של ד"ר דפנה גולן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , | השארת תגובה

On Motherhood and Leadership

The maternity ward at the old hospital was full, so they put me in the corridor, not quite sure what to do with me. The corridor was dark and silent, and I was left alone, caught in a web of emotions. “Miscarriage in 1st trimester”, was the dry, clinical diagnosis. “Don’t worry, it happens to one in every 7 women”, said the well intentioned nurse, “everything will be just fine”.

Morning came, and they brought the newborn babies to their mothers, to suckle. I lay in my hospital bed and was just very, very sad. The tears came pouring down when  I saw my mother’s tall and graceful figure coming towards me in the long corridor She held me and shed a tear with me. I was so very very sad and her embrace made room for my sadness.

Motherhood is about making room for sadness until it goes away by itself. And sometimes it is simply about making room.

25 years after that grim morning in the corridor, I read in a book “Fairytales of the Reversible Death” by Simona Matzliah-Hanoch (available in Hebrew), the story of her miscarriage; my story, and that of so many women. I had goose bumps all over. I can’t even find the words to describe the feeling of reading my own story told by another woman I never met.

Motherhood is about breaking the silence for others.

“Mom, am I assertive?”, Na’ama, my almost 8 year old asks me, as we’re strolling down the street. And while my mind races in a maze of feminism and language, wondering if I like this word, mostly used to describe women, comes the next question: “What is assertive, anyway?”

“It means holding your ground, standing up for what you believe in”.

“And is that a good thing”?

“Of course. And yes, you’re assertive”.

Motherhood is about saying the right thing. Telling your daughter what she needs to hear.

And motherhood is also about holding them to the highest standards, even if it makes you feel like Cinderella’s wicked stepmother. And it’s about inspiring them to harbor high expectations, but at the same time, to remember that they should pursue their own dreams, not yours.

Motherhood is about letting go when you need to, and enfold them back into your embrace when they need you to.

It is about enabling separation and autonomy without conflict.

And motherhood is knowing that we all screw this up sometimes, but we usually get a chance to make it right.

Motherhood is not a physical or biological action; nor is it gender specific. It is a position, a way of being in the world; a commitment to the growth and well being of those around us and those who will come after us.

Yes, it is a commitment to the growth of others.

cropped-d79cd799d793d794-d79ed797d793d7a91.jpg

And now, to Dana’s poem.

Sometimes, the way to foster a leader is to enable one to see oneself in that image. Dana Myrtenbaum, a cause lawyer and a dear friend, says t so beautifully in her poem

Leadership

It's a big word, riddled with cliché

But it encases within

Myself – and other women and girls

Of all, it empowers

The strength within me

The voices inside me

The ones that leap and shatter,

Like in a dance

How do we "construct leadership"?

A wise woman once told me

"We say to you, time and again

You are bright and amazing, with a gospel of your own –

And a leader you are".

We tell you, time and again

That a leader you are

And already you are bright and amazing, with a gospel of your own.

More than anything,

In the voyages of life I see

That both our hands

Must grasp others,

Seeing eyes,

In endless circles entwined,

For there is no singular leadership

There are many

And me?

The places from which I've fled,

That beckon my return

Yearning to create,

Reeling fantasies in reprise

The strumming of leadership

On the strings of life

And simply put,

The man I loved and realized I could not change

Children I have birthed and guided

Women that were swept away with me

From words to cries into deafening silence

Towards action, and words, many more words

Friends that uplifted me

And another project born out of the first breath of the day

After the dream

And the elders that mentored me, now I care for  them

The endearing pauses,

The gift that I cherished,

Heeding the reading,

Comfort in another task, half a breath

My tempestuous laughter,

A gaze of love,

A dawn's embrace – in the warmth of the bed

Poem translated to English by Daniel Gouri de Lima

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | השארת תגובה

אימהות ומנהיגות – עם שיר של דנה מירטנבאום

מחלקת היולדות בבית החולים הישן הייתה מלאה. שמו אותי במסדרון. אני חושבת שלא ידעו מה לעשות איתי. היה חשוך ושקט במסדרון, ונותרתי לבד עם בליל של רגשות. "הפלה טבעית בשליש ראשון", הייתה האבחנה היבשה. "זה קורה להרבה נשים בהריון ראשון", אמרה האחות, מלאת כוונות טובות, "יהיה בסדר".
בבוקר, הביאו את התינוקות הרכים לאימהות שלהן שיניקו אותם. אני שכבתי במיטה והייתי בעיקר עצובה נורא. שטף הדמעות פרץ כאשר ראיתי את דמותה התמירה של אמי פוסעת לקראתי לאורך הפרוזדור האפור. היא חיבקה אותי והזילה דמעה איתי. הייתי עצובה נורא והחיבוק שלה נתן מקום לעצב שלי.
לפעמים אימהות זה פשוט לתת מקום לעצב עד שהוא חולף מעצמו. ולפעמים זה פשוט לתת מקום וזהו.
25 שנה אחרי הבוקר הקודר ההוא בפרוזדור, קראתי בספרה של סימונה מצליח חנוך, "אגדות המוות ההפיך", את הסיפור שלה, שהיה גם שלי ושל נשים רבות כל כך, כל אחת ואחת בדרכה. חשתי צמרמורת והתרגשות גדולה, מוצאת את עצמי בתוך הסיפור של אחרת.
אימהות זה לפעמים לשבור את השתיקה בשביל אחרים/ות.
"אמא, אני אסרטיבית? שאלה נעמה בעודנו מטיילות. ובעוד מוחי משייט במחוזות של פמיניזם ושפה, ותוהה אם אני אוהבת את המילה הזו שמופיעה כמעט תמיד רק בלשון אישה, באה השאלה הבאה: "מה זה בכלל אסרטיבית"?
"אסרטיבית, פירושו שאת החלטית, יודעת לעמוד על דעתך. לעמוד על שלך".
"וזה טוב"? שאלה נעמה
"בטח שזה טוב. וכן, את יודעת לעמוד על שלך".
אימהות זה לפעמים לדעת לומר משהו נכון. והיגדת לבתך ביום ההוא את מה שהיא זקוקה לשמוע.
ואימהות זה לפעמים לא לוותר להם/ן, גם אם זה גורם לך להרגיש מרשעת כמו האמא החורגת של סינדרלה.
וזה גם לא לתת להם/ן להנמיך ציפיות, אבל גם להבין שזה הציפיות שלהם/ן, כי את אלה שלך את אמורה להגשים, לא הם/ן.
וזה להרפות ולתת ללכת כשצריך ולחבק בחזרה כשצריך.
ואימהות זה לאפשר את ההיפרדות ואת העצמאות לא מתוך קונפליקט.
אימהות זה לדעת שכולנו מפשלות/ים לפעמים בדברים החשובים האלה ושאפשר לחזור ולתקן.
אימהות זה לא מעשה פיזי או ביולוגי בהכרח והיא לא מוגבלת למגדר כזה או אחר. זו עמדה שמחויבת לצמיחה של אלה שאיתנו ואלה הבאים/ות אחרינו.
אימהות זה עמדה שמחויבת לצמיחה ולמנהיגות של אלה שאיתנו ואלה שיבואו אחרינו.

cropped-d79cd799d793d794-d79ed797d793d7a91.jpg

Rebirth, by Daniel Gouri de Lima

ועכשיו, השיר של דנה.
לפעמים, הדרך ליצור מנהיג/ה היא לאפשר לו/ה לראות את עצמו/ה במילה הזו. דנה מירטנבאום, חברה יקרה, היטיבה לומר זאת ממני בשיר הזה, פרי עטה.
מילה גדולה "מנהיגות",
מלאה קלישאות,
אבל בתוׄך תׄוכה מכנסת
אותי ונשים, ילדות, נערות – אחרות.
בעיקר מכילה פרגון
לכוׄחׄוׄת
שלי
לקוׄלוׄת
שבי,
שיוצאים ומשתבּרים במפגשים,
כמוׄ ריקוד,
איך אנחנו "בונות מנהיגות"?
אמרה לי פעם אישה חכמה,
"אנחנו אומרות לך עוד ועוד
שאת מדהימה, חכמה, יש לך בשוׄרׄה-
וכבר את מנהיגה".
אנחנו אומרות לך עוׄד ועוׄד
שאת מנהיגה,
וכבר את מדהימה, חכמה, יש לך בשורה…
יותר מכל,
במסעוׄת החיים אני מבינה
ששתי הידיים צריכות להיות תפוסות
בידיים אחרוׄת,
עיניים רואות
במעגלים אינסופיים נארגים,
כי אין מנהיגות אחדית… יש הרבה מנהיגוּיות…
ואני?
המקומות שמהם ברחתי
שקוראים לי לחזוׄר,
זועקים ליצור,
מכופפים פנטזיות לאחוׄר…
הם הפריטה של מנהיגות
על מיתרי החיים.
ובמילים פשוטות;
הגבר הזה שאהבתי והבנתי שלא אוכל לשנות,
ילדים שילדתי- והובלתי;
נשים שנסחפו יחד אתי ממלים לצעקות, לשתיקה
דמומה- למעשים, ועוׄד ועוׄד מילים,
חברות שהרימו אותי-
ופרויקט נוסף שנולד כל יוׄם עם הנשימה הראשונה-
אחרי החלום-
הזקנים האלה שתמכו בי וכעת אני סועדת אוׄתם,
השהיוׄת שברכתי,
המתנה שהוקרתי,
מקשיבה לקריאה,
רוגעת עלי עוד עומל, חצי נשיפה,
צחוקי הפרוע,
מבטי אהבה,
חיבוק של בקר- במיטה החמה.

 

 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , | השארת תגובה