A woman's prayer

I will fast on Yom Kippur again this year. Not because I have to, but because I choose so. It is a family tradition since the passing of my maternal grandfather, Shaul Beker z"l.

I will fast and pray at the Dror Reform congregation in my neighborhood, and my daughter, Na'ama, will join me. No, she doesn't have to, but she, like me, appreciates being part of a community that prays and chants and sings, women and men together, on this day. After the prayers, her father will take her to join her friends to play and ride her bike. And next year she will be free to choose where she wants to be.

I will prepare food for those in my family who do not fast, because a shared family space means each and every one has the right to live and be as they choose.

I will, again, shed tears during the Avinu Malkenu prayer, because 20 years ago this prayer pulled me out from an abyss of pain.

And I will dwell and reflect on what I have done, or didn't, or should have done differently. I will mind, time and again, the gaps between who I wish to be and how I am, especially towards those I love the most. And I will mind, time again, the gaps between my values and my practices.

And I will break the fast, time and again, with my parents, in their home, and the first thing that will receive me at the door will be the light in my mother's eyes and her warm "G'mar Hatima Tova" embrace.

I make a personal choice, time and again, how my Yom Kippur will be.


I will pray this year, time and again, in my own way, not to the Almighty, but to a private and very personal presence of spirituality and compassion, of deep humanity that is in the soul.

And this year, when Yom Kippur and Eid al Adha are celebrated on the same day, I will wish all my Jewish and Muslim friends who observe a meaningful holiday, one to be shared with family, friends and community.

And I will ponder on the proximity between the sacrifice of Ishma'el and that of Issac, and how we, the humans of this world, are obligated to celebrate the sanctity of life, and challenge the culture that sanctifies the sword.

G'mar Hatima Tova and a blessed Eid al Adha.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | תגובה אחת

אישה מתפללת

גם השנה אני אצום ביום הכיפורים. לא כי אני חייבת, אלא כי זו מסורת משפחתית רבת שנים מאז פטירתו של סבי עליו השלום שאול בקר, אבי אמי.

גם השנה אני אלך לתפילות בקהילת הדרור, הקהילה הרפורמית בשכונה שלנו, קריית יובל. גם השנה נעמה שלי בת ה-8 תבוא איתי. לא כי היא חייבת, אלא כי היא אוהבת, כמוני, להיות ביום הזה חלק מקהילה שמתפללת ושרה, נשים וגברים יחד. אחר כך היא תלך לרכב על אופניים עם אבא שלה ועם החברות/ים בשכונה. ובשנה הבאה היא תוכל שוב לבחור איך ואיפה היא רוצה להיות.

גם השנה אני אדאג שיהיה אוכל לבני ובנות הבית שאינם צמים, כי המשמעות של מרחב משפחתי משותף הוא שלכל אחד ואחת מאיתנו יש המקום והזכות לחיות את חייו לפי אמונתו ומנהגיו.

גם השנה אני אזיל מן הסתם דמעה בתפילת אבינו מלכנו, כי לפני 20 שנה התפילה הזו משתה אותי מתהום של כאב ועצב.

גם השנה אני אחשוב בעיקר על מה שעשיתי שהייתי רוצה לעשות אחרת. גם השנה אני אהרהר בפערים שנוצרים לא פעם בין מי שהייתי רוצה להיות לאיך שהייתי, בעיקר כלפי היקרות והיקרים לי מכל. ובכלל. אני אשוב ואשים לב לפערים שבין הערכים למעשים ואבטיח לעצמי שגם השנה, הפערים האלה יצטמצמו.

גם השנה אציין את ארוחת שבירת הצום עם הוריי בביתם. גם השנה הדבר הראשון שיקבל את פני הוא האור בעיניה של אמי, והחיבוק של "גמר חתימה טובה" שלה.

גם השנה אני עושה בחירה אישית לעשות כך. בשנה הבאה אולי אחליט אחרת.

גם השנה אני עושה בחירה אישית לנהוג כך, כאישה חילונית שמוצאת ביום הזה חיבור להיסטוריה משותפת, למסורת משפחתית.

גם השנה אני אתפלל בדרך האישית שלי. לא לאלוקים צבאות, אלא לאלוהות פרטית ואישית, לנוכחות של רוח וחמלה ואנושיות עמוקה שמצויה בנפש.


והשנה, בה יום הכיפורים חל בכפיפה אחת עם חג הקורבן, עיד אל אדחא, אני אאחל לכל חברותיי וחבריי המציינים/ות אותו חג שמח, משמעותי, משפחתי, קהילתי. חג טוב.

ואני אחשוב על הסמיכות בין הקרבת ישמעאל ועקידת יצחק ועל כך שעלינו, ורק עלינו, בנות ובני האדם, בשר ודם, לעצור את ההקרבה ואת העקידה. עלינו, ורק עלינו, החובה לקדש את החיים ולקרוא תיגר על תרבות שמקדשת את החרב.

גמר חתימה טובה ועיד אל אדחא מבורך.

פורסם בקטגוריה סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים , , , , | 3 תגובות

To Hagar. To Hijer.

To Hagar. Hijer. My sister.

After many years, I am once again reading about you and your story.  It is good that I am doing this, my dear one.  It reminds me how important you are in our history.  And the more I read, the more my soul is bound with yours.

You, Abraham's concubine, were passed on to Sarah, who passed you back to Abraham so that you would provide him with a son. Back and forth.  You were persecuted because you were a stranger, because you were loved and loving, because you didn't belong.

You were made up of all possible contradictions, in your life and after your death:  Royalty and slavery; a symbol of supreme maternal devotion but also of obedience to the patriarchal, economic, and class structure; the mother of Ishma'el, the founder of the Arab nation, the source of inspiration for religious texts but also the symbol of expulsion, of otherness.  So many words have been written about you, and I search for you in the mounds of interpretations, appropriations and sophisticated debates.

Your story is composed of infinite materials.  It is not one story, but rather, many.  And from these many, I sit and pull out the threads, one by one.  First, the thread of you and Sarah.  The woman who must have felt very ambivalent about you, burning with intimacy and jealousy.  I find myself angry with Sarah.  After all, you, the handmaiden, were the victim of a social and economic order that placed the will of your master above your own.  Perhaps both of you – you and Sarah – were victims of the patriarchal order that measured and valued women according to their ability to give birth, to produce heirs (preferably male, of course).  That same order that did not allow Sarah to create a close, loving relationship with you.

And then I pull out the thread of motherhood.  The thread that turned you into a model of devotion and grace.  When you put Ishma'el your son down, and went off to seek water and to spare him the sight of his mother weeping over his bitter fate. The fate that awaited both of you.  In the end, you were both saved.  Thanks either to your resourcefulness and tenacity or to the hand of God. The Bible tells us that God revealed himself to you.  At that moment, were you overcome with awe, or simply tremendously relieved that your life and the life of your son had been spared?


What did you want, Hagar?  Did anyone ever ask you what you wanted? You – who refused to sacrifice your only son whom you loved.  You – who withstood all of the tests.  What did you want?  What were you thinking about, as you sat in the desert, crying bitterly over your son?  Did you know then, as your were banished a second time, that your son would become a great nation?  That your banishment from the home of Abraham and Sarah would lead to one of the most bitter and harsh conflicts in history, a conflict that eats away at our hearts to this very day?

I cannot but think about what would be if Sarah had not demanded that you be sent away.  If Abraham had not given in, without even protesting.  Perhaps Isaac and Ishma'el would have grown up together as brothers, despite the age difference between them?  Our history in this space – as Arabs and Jews – would be very different.  And in these difficult times, I think about what we women – mothers, sisters, friends – can do to help to heal this open wound, to right the terrible historical wrong of your banishment.

I don’t know what you would have wanted.  They have all taken ownership of you.  Judaism. Islam.  Even Christian scholars have made their interpretations on your back.  I don't want to appropriate you, or your story, or your life.  But every so often, I would like to have another conversation with you.  If I may.

Written in 2010, for a special exhibition by feminist Mizrahi artist and leader, Shula Keshet, on Biblical Heroines

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , | השארת תגובה

להגר. להיג'ר.

להגר. הג'ר. אחותי.

אחרי שנים רבות שבתי וקראתי את סיפורך ואודותייך. וטוב שכך, יקירה. נזכרתי איזו דמות משמעותית את בתולדותינו. ככל שהוספתי לקרוא, נקשרה נפשי בנפשך.

את, שנמסרת כשפחה לאברהם, שמסר אותך לשרה, שמסרה אותך שוב לאברהם על מנת שתלדי לו בן, וחוזר חלילה. נרדפת בשל היותך זרה, בשל היותך אהובה ואוהבת, בשל היותך לא שייכת.

את היית עשויה מכל הניגודים האפשריים, בחייך ולאחר לכתך: בת מלוכה ושפחה, סמל למסירות אימהית עילאית וגם לצייתנות לסדר הפטריאכלי, הכלכלי, המעמדי; אם אבי האומה הערבית, ישמעאל, מקור השראה לטקסים דתיים וגם סמל למגורשות, לזרות, לאחרות. כל כך הרבה מילים נכתבו עלייך, ואני מחפשת אותך בין הררי הפרשנויות, השיוכים, ההתפלפלויות.

הסיפור שלך מורכב מאינספור חומרים. לא סיפור אחד הוא, אלא רבים. ואני יושבת ומושכת מתוך שלל הסיפורים חוטים חוטים. תחילה את החוט העוסק בך ובשרה. אותה אישה אשר ודאי חשה כלפייך רגשות מעורבים ביותר: קרבה וקנאה בוערת. ואני מוצאת את עצמי כועסת על שרה. הרי את, השפחה, היית קורבן לסדר חברתי וכלכלי אשר העמיד את רצון אדונייך לפני רצונך שלך. ואולי שתיכן – את ושרה – הייתן קורבנות של סדר פטריאכלי אשר מדד נשים והעריך אותן לפי יכולתן ללדת, להעמיד צאצאים (עדיף בנים, כמובן). אותו סדר אשר לא איפשר לשרה לכונן איתך יחסים של קרבה ואהבה.

ואני שולה את החוט של האימהות. החוט שהפך אותך למופת של מסירות ואצילות נפש. כאשר הנחת את ישמעאל בנך והרחקת בחיפוש אחר מים וגם על מנת שתוכלי לבכות מבלי שיחזה באמו ממררת בבכי על הגורל הצפוי לו. לשניכם. בסופו של דבר ניצלתם שניכם. בין אם בזכות התושייה והעקשנות שלך, ובין אם ביד האלוקים. המקרא מספר שהוא נגלה אלייך. האם חשבת באותו רגע על גודל הרגע, או פשוט חשת הקלה עצומה שהנה נצלו חיי בנך וחייך?


ומה רצית את, הגר? האם מישהו שאל אותך אי פעם מה רצונך? את, שסירבת להקריב את בנך יחידך אשר אהבת, אשר עמדת בכל המבחנים. מה רצית את? אילו מחשבות עלו בך, כאשר ישבת בלב המדבר, ממררת בבכי, על בנך? האם ידעת אז, כאשר גורשת בפעם השנייה, שבנך יהיה לעם גדול? שעם גירושכם מבית אברהם ושרה יוולד לו אחד הסכסוכים המרים והקשים, שהוא כמאכלת בלבבות עד עצם היום הזה?

אני לא יכולה שלא לחשוב מה היה קורה לולא דרשה שרה את גירושך. לולא הסכים לכך אברהם ללא ויכוח. אולי יצחק וישמעאל היו גדלים יחד כאחים, למרות הפרש הגילאים? כל ההיסטוריה שלנו כאן במרחב – ערבים ויהודים – הייתה יכולה להיראות אחרת. ואני תוהה בימים אלה איזה תפקיד אנו הנשים – האימהות, האחיות, החברות – יכולות למלא בריפוי הפצע הזה הפעור הזה, בתיקון הטעות ההיסטורית האיומה שהיא גירושך.

אינני יודעת מה היית רוצה. כולם ניכסו אותך. היהדות. האיסלאם, אפילו הפרשנים הנוצרים כתבו על גבך פרשנויות. אינני רוצה להיות עוד אחת שמנכסת אותך, את סיפורייך, את חייך. אבל הייתי רוצה להמשיך ולנהל איתך שיחות מידי פעם, אם אפשר.

נכתב לראשונה לתערוכה של האמנית והמנהיגה הפמיניסטית מזרחית שולה קשת "מסכת נשים".

shula k3מתוך התערוכה "מסכת נשים" פרי יצירתה של שולה קשת

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , , , | השארת תגובה

The Power of Stories

The power of stories and storytelling

Stories are a powerful thing. Stories evoke strong emotional reactions: fascination, enchantment, laughter, fear, indignation. Stories have power over us because they are made of the raw materials of our lives as human beings: love, hate, passion, conflict, competition, adventures, cruelty and kindness, overcoming obstacles and challenges, the victory of the mind and soul over matter and coercion, resourcefulness and wisdom, stupidity and innocence, faith, and more. Stories can helps us grapple with the darker corners of our being and celebrate the greatness of our human spirit.

Stories can remind us who we are, where we come from, and where we want to go. Consider for example the Odyssey, possibly the most famous tale of personal journey. After years and years of wondering and endless obstacles, adventures and temptations, Odysseus is finally able to find his way home after telling his story to others and to himself. Stories help us preserve our past, so that we may shape our own future.

Stories are not merely about facts, but are not the opposite of facts, either. Rather, they are an effective way of conveying information, in a more dramatic, picturesque, concise and inspiring manner. In that sense, stories can be a powerful tool in an organization's social marketing efforts.

A story well-told can unleash the power of other stories: it can help us tell owr own stories and elicit stories from others. Individual stories can then be woven together to tell a collective one: a community's, an organizations, a people.

To read more about the power of stories click here: https://docs.google.com/viewer?a=v&pid=sites&srcid=ZGVmYXVsdGRvbWFpbnxoYW11dGFsZ291cmljb25zdWx0NGdvb2R8Z3g6N2E3MDU3MmUzZmM3YzhhYg

If you want to learn more on how storytelling can benefit your group, your community, your organization, please wonder the pages of this blog, and then contact me at: consult4good@gmail.com or call: 972-52-5601859

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , , | השארת תגובה

My People

The plane finally landed at Oakland Airport. Only a short trip from there to the home of Akaya Windwood, the President of Rockwood Leadership Institute. I traveled all the way to California to participate in a Rockwood Art of Leadership Seminar, as part of a process of exploring the idea to bring the program to Israel. .
I have never met Akaya before. We spoke on the phone a couple of times and exchanged e-mails, and she invited me to stay with her over the weekend, before the seminar. The taxi drove up a peaceful street, and pulled over just as Akaya came out of the house to greet me, a tall, beautiful woman. I was so happy to finally meet her, and we embraced as if we were long time friends. I felt like I was home away from home.
The Art of Leadership seminar started on Monday afternoon. I was the oldest participant in the room, and the only one from Israel. It was March 2009. America was in love with its new black President, while in Israel; Benjamin Netanyahu was putting together another coalition. On that first evening, we stood in a circle, 24 people from different places, races, religions and genders, and with endless stories to share. Our two amazing trainers, Helen Kim and Toby Herzlich, asked us to say: who are my people?
– My people are my family…
– My people are my family and friends…
– My people are my friends and colleagues who are working to end racism and prejudice…
– My people are all those fighting for justice and equality…
The seminar was a truly transformative experience. I experienced a whole spectrum of emotions; I felt the pain of revelation, I shed some tears, and was inspired, and curious; I learned a great deal about my own leadership, my privilege, my responsibility. I discovered myself through the eyes of people I have just met, but I had to trust them to share their wisdom with me, and let me share mine with them. For four intense days they were “My People”, as we all shared in an experience of learning and discovery. It’s been five years since then, and what I learned there about myself, about leadership and about social change is still alive within me, like a potent “suspended release” medicine, that runs through my veins, through my system of values and beliefs.
And the learning and revelation continued, in the four years in which I was the program Director for the Rockwood Art of Collaborative Leadership for Social Change in Israel, thanks to the generous support of the Nathan Cummings Foundation and the Social Justice Fund. I met amazing people, our participants; so dedicated and passionate about their work, even when it gets so frustrating, challenging and downright unthankful. I met people who represent such a rich diversity of ethnic, national, gender, cultural and political identities. Each and every single one of them holds a special place in my heart. Our alumni in Israel, along with many other remarkable people I met during my 25 years in working for social change, are “My People”. I wish I could name each and every one of them, but the list will so long. My people are the feminist activists and professionals who never take a break to breath; my people are the human rights and peace people; the environmentalists, and those working to keep Judaism pluralistic and inclusive, and those fighting against racism and injustice, and all of those who insist to end the occupation. My people are kind. They are my kind of people.
And each and every one of them has a voice, loud and clear, complex and fascinating; a voice that holds a richness of identities, of stories, of affiliations. My people give me hope, despite the ill winds that keep blowing in our country, despite legislation initiatives that threaten to deepen the rifts between Jews and Palestinians. They give me hope, because I know that there are people, amazing people, who work to bring people together, to create circles of conversations, to create spaces for shared living.
It gives me great pleasure to host my people on my blog. And this time, I invite you to gather around an imagined fire place, or an imagined town hall, and listen to two of our Rockwood graduates in Israel: Shahad Abu-Hamad, a Palestinian pre-school teacher, a special education fairy godmother, and Prof. Daphna Golan. A Jewish scholar and educator, a magician in her own way, and the founder of the Academy-Community Partnership.

storyteller2The Storyteller, Illustration by Daniel Gouri de Lima

Power Failure/Shahad Abu-Hamad

Power failure
Waiting for the light
Power failure
Painful memories
And people’s stories

System overload
Power failure
Pouring rain
Thunders roaring
The voices of whole nations
System overload
Power failure
Paralyzing thunders
And the rain washes away painful memories
Feeds a new scent of hope
A scent of love

Power failure
Hot and cold
Will you make up your mind already…
Don’t say it’s impossible
We are out of words
Power failure.

This powerful poem was written at the end of a whirlwind week of the Israeli Memorial Day and Independence Day that were followed by a rain storm, in early May.

Learning with students, Acting for Change: a TED talk by Prof. Daphna Golan, Founding Director, Academy-Community Partnership


פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | השארת תגובה

My People

המטוס נחת סוף סוף בשדה התעופה של אוקלנד. משם, הדרך לביתה של אקאיה ווינדווד, נשיאת רוקווד, כבר הייתה קצרה. נסעתי לקליפורניה הרחוקה כדי להשתתף בסמינר "אמנות המנהיגות לשינוי חברתי" של רוקווד, במסגרת תהליך החשיבה והתכנון על הבאת התוכנית של רוקווד לישראל.

לא פגשתי את אקאיה מעולם לפני כן. שוחחנו בטלפון כמה פעמים והתכתבנו הרבה, והיא הזמינה אותי להתארח אצלה בסוף השבוע שקדם לסמינר. המונית עצרה במעלה רחוב שקט ופורח, ואקאיה יצאה לקראתי. אישה גבוהה ויפה. התחבקנו בשמחה כמו חברות שנפגשות שוב אחרי זמן רב. הרגשתי כמי שהגיעה לבית אחרי מסע ארוך.

יומיים לאחר מכן התחיל הסמינר. הייתי הכי מבוגרת והישראלית היחידה. מרץ 2009. אמריקה מאוהבת בנשיא החדש והשחור שלה. בישראל עמל בנימין נתניהו על הרכבה של עוד ממשלה. בערב הראשון, ישבנו או עמדנו במעגל, 24 א/נשים ממקומות שונים, מגזעים שונים, דתות שונות, מגדרים שונים, ואינספור סיפורים מרתקים שטרם חלקנו. ונתבקשנו לומר בקצרה:

?Who are my people

"האנשים שלי הם המשפחה שלי"

"האנשים שלי הם משפחתי והחברים/ות שלי"

"הא/נשים שלי הם חבריי וחברותיי למאבק למען…"

"הא/נשים שלי הם/ן כל מי שמאמין בשוויון וצדק".

ארבעה ימים ביליתי שם. לעיתים דומעת, כואבת, בודדה, לעיתים מתרגשת ונסערת וסקרנית. למדתי שם המון, פגשתי את עצמי דרך עיניהם של א/נשים שזה עתה פגשתי, אך הייתי צריכה לסמוך עליהם/ן שיתמכו בלמידה שלי, שיעניקו לי מחוכמתם/ן וייתנו לי להעניק להם/ן משלי.  למשך ארבעה ימים גדושים ועמוסים גם הם היו "הא/נשים שלי", שותפים/ות לחוויה מטלטלת של גילוי ולמידה. חמש שנים חלפו מאז הסמינר ההוא והדברים שלמדתי שם על עצמי, על מנהיגות, על שינוי חברתי עדיין חיים בי, משתחררים כל פעם מחדש אל מערכת הדם והאמונות שלי.

הלמידה הזו נמשכה ונמשכת עד היום, אחרי שקיימנו בישראל ארבעה מחזורים של סמינר רוקווד לאמנות המנהיגות ושיתוף הפעולה לשינוי חברתי. פגשתי שם א/נשים מופלאים/ות, מסורים/ות, חדורי/ות אהבה לעשייה שלהם/ן, גם כאשר היא שוחקת עד דק, כפוית טובה לעתים, מתסכלת. פגשתי שם א/נשים שמייצגים/ות מגוון רחב ועשיר של זהויות לאומיות, אתניות, מגדריות, פוליטיות. כל אחת ואחד מהם נכנס/ה לי עמוק עמוק ללב. הם/ן, יחד עם עוד רבים/ות אחרים/ות שפגשתי במהלך חיי בשדה השינוי החברתי, הם "הא/נשים שלי".

ולכל אחד ואחת מהם/ן יש קול. קול חזק וצלול, מורכב ומרתק, קול שחובק עושר של זהויות, של סיפורים, של השתייכויות. "הא/נשים שלי" נוטעים בי תקווה שלמרות הרוחות הרעות שממשיכות לנשב כאן, למרות יוזמות חקיקה שנועדו לתקוע חיץ בין עמים, בין זהויות, שלמרות כל אלה, יש כאן א/נשים שהעשייה שלהם/ן מכוונת למפגש, להרחבה של מעגלים של שיחה, להרחבה של מעגלים של קיום ושל נשימה.

אז הפעם, אני מזמינה אתכם/ן להתכנס סביב אח מבוערת דמיונית או להתקבץ אל כיכר עיר משוערת, ולשמוע שתיים מהן. שהד אבו-חמד, מורה לגיל הרך, קוסמת לחינוך מיוחד, תושבת נווה שלום-ואחת אל סלאם, ודפנה גולן, מרצה, מורה, מחוללת נסים בדרכה שלה, מייסדת שותפות אקדמיה-קהילה ותושבת ירושלים.



מספרת הסיפורים

הפסקת חשמל/שהד אבו-חמד

הפסקת חשמל


מחכים לאור

הפסקת חשמל

זיכרונות כואבים

ימים ארוכים

וסיפורי אנשים


עומס ….

הפסקת חשמל

גשם שוטף

ברקים רועמים

קולות של עמים שלמים


עומס ….

הפסקת חשמל

רעמים משתקים

והגשם שוטף זיכרונות כואבים

מצמיח ריח חדש של תקווה

ריח של אהבה


הפסקת חשמל


חם וקר

אולי תחליטו….

אל תגידו אי אפשר

מילים כבר לא נותר


הפסקת חשמל.


"ללמוד עם סטודנטים, לפעול לשינוי" הרצאת טד של ד"ר דפנה גולן










פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , | השארת תגובה